תגובתו של נחמיה לנוכחותו הפסולה של טוביה אינה מסתכמת בכעס פנימי, אלא מתורגמת מיד למעשה נחרץ. המילים וַיֵּרַע לִי מבטאות כי הדבר היה רע מאוד בעיניו [מצודת דוד], ועל כן הוא לא ישב בחוסר מעש. משנוכח כי טוביה נכנס למקום שלא כדין ושלא כראוי, מיהר להשליך החוצה את כְּלֵי בֵית טוביה, כלומר את כל ריהוטו וכלי תשמישו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
צעד דרמטי זה עורר תרעומת רבה מצד שרי העם וקרובי משפחתו של טוביה. כדי להתמודד עם התנגדותם ולהצדיק את מעשיו, הורה נחמיה לקרוא בספר התורה באוזניהם, ובכך להראות ולהוכיח להם כי חל איסור על טוביה לבוא בקהל [מלבי"ם].