הפסוק מבאר את הרקע להיעדרותו של נחמיה ולחוסר יכולתו למנוע את חילול המקדש שאירע באותה עת. הפרשנים מסכימים כי במילים וּבְכׇל זֶה לֹא הָיִיתִי בִּירוּשָׁלִָם מבהיר נחמיה שבעת שנעשו המעשים הרעים הללו, ובראשם החלטתו של אלישיב הכהן לפנות לשכה בחצרות בית ה' עבור טוביה, הוא עצמו שהה הרחק משם.
הסיבה להיעדרותו מפורטת מיד לאחר מכן: כִּי בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ־בָּבֶל בָּאתִי אֶל־הַמֶּלֶךְ. נחמיה חזר לבבל כדי למלא את תפקידו בחצר המלך לאחר שהייה ממושכת של שתים עשרה שנים בירושלים [ביאור שטיינזלץ]. אף שארתחשסתא היה למעשה מלך פרס, הוא שלט גם בבבל ולכן מכונה כך [ביאור שטיינזלץ].
באשר לזמן שבו שהה נחמיה בחצר המלך, הפסוק מציין וּלְקֵץ יָמִים. בעוד שיש המציינים כי משך הזמן אינו מפורש [מצודת דוד], אחרים מעריכים כי מדובר בפרק זמן של שנה אחת [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. לפי גישה נוספת, המלך קרא לנחמיה וציווה עליו לשהות אצלו לפרק זמן קצוב ומוגבל מראש, והביטוי מתייחס לסיומו של אותו זמן [מלבי"ם].
בתום תקופה זו נאמר נִשְׁאַלְתִּי מִן־הַמֶּלֶךְ. משמעות המילה היא שאלת רשות מן המלך לשוב לירושלים. השימוש בפועל בבניין נפעל נובע מכך שנחמיה שאל וביקש את הבקשה עבור עצמו [מצודת ציון]. עם קבלת הרשות, יכול היה נחמיה לחזור לירושלים, לעמוד מקרוב על חומרת הרעה שנעשתה בהיעדרו ולטפל בחילול המקדש [מלבי"ם].