יצא לכם פעם לשמור על משהו ממש יקר וחשוב, ולדאוג ששום דבר לא יהרוס אותו? ככה בדיוק התייחסו לשבת בירושלים. לקראת כניסת יום המנוחה, נעשו פעולות קפדניות כדי לשמור על הקדושה של היום המיוחד הזה ולמנוע חילול שבת המוני.
ההכנות התחילו ביום שישי אחר הצהריים, כַּאֲשֶׁר צָלְלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם. המילה צָלְלוּ מגיעה מהמילה צל. בשעות האלה השמש מתחילה לשקוע, והצללים מתארכים ונופלים על שערי העיר. בזמן הזה ניתנה פקודה ברורה: וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת. ההוראה הייתה לנעול את שערי העיר ולא לפתוח אותם בכלל עד למוצאי שבת.
המטרה של סגירת השערים הייתה לחסום סוחרים מעמים אחרים שניסו להיכנס לירושלים. היה חשש שאם הם ייכנסו, תושבי יהודה יתפתו לקנות מהם סחורות, וכך יחללו את השבת. כדי לוודא שהפקודה מבוצעת במלואה, הציבו שומרים: וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. אנשי צבא עמדו בפתחי העיר ודאגו שאף אדם שנושא עליו משא לא ייכנס פנימה. הם גם עמדו על המשמר כדי למנוע מאנשים להבריח סחורות דרך פתחים קטנים שהיו בחומות או בשערים.