נחמיה, פרק י״ג, פסוק ט״ו

קרה לכם פעם שחזרתם הביתה אחרי היעדרות ארוכה וגיליתם שכולם שכחו את הכללים? זה בדיוק מה שקרה לנחמיה. כשהוא חזר לירושלים, הוא גילה לתדהמתו שאנשים הפסיקו לשמור את השבת והפכו אותה ליום רגיל של עבודה ומסחר. הוא ראה אנשים דֹּרְכִים גִּתּוֹת, כלומר דורכים על ענבים בתוך כלים מיוחדים כדי להכין מהם יין, שזו עבירה חמורה מאוד. אחר כך הוא ראה שהם מביאים את הָעֲרֵמוֹת, שהן ערימות גדולות של תבואה, וְעֹמְסִים אותן כמשא על החמורים יחד עם יין ופירות. הרי התורה מצווה שגם הבהמות צריכות לנוח בשבת, ולכן גם אם העמיסו את המשא על החמור עוד ביום שישי, עצם ההובלה של הסחורות לתוך ירושלים בשבת היא אסורה. כשנחמיה ראה את המראות האלה, הוא מיד פעל: וָאָעִיד, כלומר הוא הזהיר אותם והתרה בהם שלא יחזרו על המעשים האלה. האזהרה הזו ניתנה בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד. המילה צָיִד כאן לא מדברת על ציד של חיות, אלא על אוכל ומצרכים. נחמיה בחר להזהיר את העם דווקא באותו יום, משום שהם הפכו את השבת ליום שוק קבוע למכירת מזון, וביום הזה כולם היו מקובצים יחד.