נחמיה, פרק ז׳, פסוק ס״ו

המספר הכולל של השבים מגלות בבל עומד על אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים, כלומר ארבעים ושניים אלף ושלוש מאות ושישים, שכן משמעות המילה רִבּוֹא היא עשרת אלפים. הביטוי כָּל־הַקָּהָל כְּאֶחָד מדגיש שסכום זה מאגד את כל שדרות העם שהשתתפו בעלייה, ובהם ישראלים, כוהנים, לוויים ומשרתי המקדש. הפער המתמטי בין סך המשפחות שהוזכרו קודם לכן לבין המספר הכולל נובע מכך שהרשימה המפורטת מנתה רק את בני יהודה ובנימין, בעוד שהסכום הסופי מצרף גם את העולים משאר השבטים. אף שנחמיה עדכן את הנתונים הפרטניים של הרשימה כדי לשקף תהליכי ילודה ותמותה שאירעו עד ימיו, הוא חתם אותה במספר המקורי של העולים בתחילת הדרך. זאת משום שהתואר של שבי הגולה מתייחס אך ורק לאנשים שבאו בפועל מבבל, ולא לדורות החדשים שנולדו לאחר מכן בארץ ישראל.