ההשגחה האלוהית מקיפה את כל מרחבי המציאות, ואין שום מקום או מחשבה שיכולים להיסתר מעיני ה'. העיקרון המוצג כאן נשען על קל וחומר לוגי, שנועד להוכיח כי ידיעתו של ה' חודרת עד לעומק התודעה האנושית. מספר פרשנים קושרים רעיון זה לפסוק הקודם, העוסק בעונש המוות של שונא התוכחת. האדם הכסיל עלול לחשוב בטעות שה' אינו משגיח על מעשיו, או שהמוות מהווה עבורו מפלט מהדין. על כך באה התשובה כי גם לאחר המוות, בני האדם ניצבים לפני ה' כדי לשאת בתוצאות מעשיהם, ומכאן שה' רואה ובוחן כל הנהגה אנושית [עמנואל הרומי, אמרי דעת, אלשיך].
הביטוי שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן מתייחס לקבר, לגיהינום ולעולם המתים [מצודת דוד]. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות המילים אַף כִּי היא "על אחת כמה וכמה" [רש"י, מצודת ציון].
מתוך הבנה זו, עולה השאלה מדוע נבחרו דווקא השאול והאבדון כדי ללמד על הלב האנושי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשאול והאבדון מייצגים העדר, חידלון, דברים נסתרים ואף חוסר מציאות מוחלט. למרות זאת, הם גלויים לחלוטין נֶגֶד ה'. אם כך, קל וחומר שה' יודע ורואה את לִבּוֹת בְּנֵי־אָדָם החיים, שכן שוכנת בהם נפש עליונה [רש"י, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי, אמרי דעת].
מנגד, יש המעמידים את ההשוואה על בסיס של טומאה מול קדושה. השאול והאבדון הם תכלית כוחות הטומאה ומקום עונשם של הפושעים. אם קדושתו העצומה של ה' אינה מונעת ממנו להשגיח בתוך החושך והטומאה המוחלטים של השאול, בוודאי שהוא בוחן את לבבות בני האדם, שאמנם עלולים לחטוא, אך משוללים מטומאה חמורה כזו [אלשיך].
גישה נוספת מתמודדת עם טענות פילוסופיות לפיהן ה' אינו יכול לדעת את מחשבות האדם מכיוון שהן עמוקות מדי או משתנות ללא הרף. לפי גישה זו, השאול נחשב למקום השפל, העמוק והנסתר ביותר בבריאה, ואילו האבדון מסמל את החומר הגולמי שמשנה את צורתו ללא הפסקה. מכיוון שה' מקיף בידיעתו את המקומות העמוקים ביותר ואת החומר המשתנה תדיר, ברור שהוא משיג גם את מחשבות הלב המשתנות והעמוקות, במיוחד לאור העובדה שלב האדם שומר תמיד על זיקה מסוימת לבוראו [רלב"ג, מלבי"ם].