עבודת ה' האמיתית אינה נמדדת בטקסים חיצוניים, אלא בכוונת הלב ובמעשים נלווים. הניגוד החריף בין הפעולה החומרית והיקרה ביותר, הקורבן, לבין הפעולה הרוחנית והפשוטה, התפילה, מלמד מהו הרצון האלוהי האמיתי.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי זֶבַח רְשָׁעִים נחשב לתּוֹעֲבַת ה' משום שהרשעים מביאים את קורבנם מבלי לחזור בתשובה ומבלי לעזוב את דרכם הרעה. הם סבורים בטעות שהמעשה הטקסי של הבאת הקורבן כשלעצמו ירצה את ה', בעודם ממשיכים במעשיהם השליליים [רלב"ג, מלבי"ם, מצודת דוד, אמרי דעת]. לעומת גישה זו, יש המפרשים כי הסיבה לתיעוב היא שהקורבן עצמו הושג בדרכים פסולות, כגון גזל [אבן עזרא].
מטרתו האמיתית של הקורבן אינה הפעולה הפיזית, אלא ההתעוררות הפנימית. על האדם לראות את הנעשה בבהמה ולהבין שזהו העונש שהיה מגיע לו עצמו אלמלא רחמי ה'. הבנה זו אמורה להוביל לשברון לב, לבכי ולקבלה אמיתית שלא לשוב לחטא. הרשעים מחמיצים תכלית זו ועושים את המעשה כמצוות אנשים מלומדה, ללא כוונה [עמנואל הרומי]. דוגמה היסטורית לזבח מתועב כזה היא קורבנותיהם של בלק ובלעם [רש"י].
מנגד, וּתְפִלַּת יְשָׁרִים היא רְצוֹנוֹ. הפרשנים מדגישים את העליונות של התפילה הכנה על פני הקורבן הפגום. אף על פי שבאופן כללי הקורבנות נחשבים לפעולה בעלת ערך רב, ה' מעדיף באופן מוחלט את תפילת הישרים על פני זבחי הרשעים [אלשיך]. הישרים כלל אינם זקוקים להבאת קורבן פיזי כדי לרצות את ה', שכן תפילתם לבדה מביאה נחת רוח והיענות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
תפילה זו רצויה משום שהישרים משווים את כוונת ליבם לדברי פיהם, בניגוד לאלו שכורעים בתפילה אך ליבם אינו נוכח בה [עמנואל הרומי]. יש המוסיפים כי התפילה הרצויה היא זו המלווה בבקשת סליחה ומחילה כנה [מצודת דוד]. כדוגמה מובהקת לתפילת ישרים שהיא רצון ה', מציינים את תפילתו של משה רבנו [רש"י].