ההשגחה האלוהית בוחנת את פנימיות האדם, את כוונותיו ואת כיוון התקדמותו, ולא רק את התוצאות הסופיות של מעשיו. רעיון זה ממשיך את הנאמר בפסוק הקודם על זבח הרשעים, ומגדיר את מהות האדם על פי תכונותיו המרכזיות, בדומה להגדרות לוגיות המאפיינות דבר על פי סגולתו [אמרי דעת].
כאשר נכתב כי תּוֹעֲבַת ה' דֶּרֶךְ רָשָׁע, המילה דֶּרֶךְ אינה מתארת רק את הנהגתו, מעשיו ושיחו של האדם [ביאור שטיינזלץ], אלא מצביעה על מנהגי הנפש ותכונותיה הפנימיות שמהן נובעות הפעולות [מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי התיעוב האלוהי מופנה כלפי עצם ההליכה והכוונה לעשות רע, גם אם המעשה עצמו טרם יצא אל הפועל [מצודת דוד, אבן עזרא]. למעשה, רוע פנימי של הנפש, המלווה בגאווה ובאכזריות, נחשב לתועבה גדולה יותר מאשר עשיית החטא הפיזי עצמו [מלבי"ם]. עלולה לעלות השאלה מדוע ה' מתעב את הרשע, הרי שערי תשובה תמיד פתוחים. התשובה לכך היא שהכתוב מתייחס לאדם שעדיין מחזיק בטומאתו ובדרכו הרעה, ומנסה להתקרב לה' ללא חזרה אמיתית בתשובה [אלשיך], תוך שהוא מורד בה' ואינו מדריך אחרים לדרך ישרה [עמנואל הרומי].
לעומת זאת, החלק השני של הכתוב, וּמְרַדֵּף צְדָקָה יֶאֱהָב, מציג את הקוטב החיובי. המילה מְרַדֵּף מורה על עיסוק תמידי ורציף [מלבי"ם] של רדיפה אחר צדק ומעשים טובים [ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שה' אוהב את האדם על עצם הרדיפה וההשתוקקות לעשות טוב, גם אם בסופו של דבר נאנס ולא הצליח להשלים את המעשה, שכן העיקר הוא כוונת הלב [מלבי"ם, מצודת דוד]. יתרה מכך, פעולת הרדיפה אינה מוגבלת רק לאדם עצמו; היא פועלת גם כלפי חוץ, כאשר האדם רודף צדקה למען זולתו ומדריך ומצווה בני אדם אחרים ללכת בדרך הצדק [אבן עזרא, עמנואל הרומי]. כאשר אדם מגיע עם רצון כזה ותשובה כנה, הוא הופך לאהוב לפני ה', שדרכו לאהוב את השבים אליו [אלשיך].