ערכו של רכוש אינו נמדד בכמותו, אלא בתשתית המוסרית והרוחנית שעליה הוא נשען. חיים של הסתפקות במועט המלווים בשלמות רוחנית עדיפים על פני הון עתק הכרוך בשחיתות מוסרית ובהשלכותיה ההרסניות [אמרי דעת].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי טוֹב־מְעַט בְּיִרְאַת ה' מתייחס למעט ממון שהושג ביושר. רכוש כזה, למרות קשיי העוני, מביא עמו הצלחה אמיתית, קיום יציב וברכה שתעמוד לאדם ולבניו לאורך ימים [רלב"ג, עמנואל הרומי]. יתרה מכך, הדלות עצמה יכולה להוות יתרון, שכן היא שומרת על האדם בענווה, ממקדת אותו בהליכה בדרך השלמות, וגורמת לו לשאת את עיניו תמיד לשמיים, בניגוד לעושר מופרז שעלול להוביל לבעיטה ומרד [אלשיך, מלבי"ם].
לעומת זאת, מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בּוֹ מתאר הון עתק שנצבר בדרכי רשע, גזל, חמס ועושק. המילה וּמְהוּמָה מתפרשת על ידי הפרשנים בכמה רבדים. במישור החברתי, זוהי המריבה וקול הצעקה והבכי של העשוקים שעל חשבונם נבנה האוצר [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. במישור המעשי, המהומה מסמלת שבר והרס, שכן עושר שהושג בעוולה לא יחזיק מעמד וסופו להביא כליה ואובדן על בעליו [אבן עזרא, רלב"ג, עמנואל הרומי]. במישור הרוחני, המהומה היא הנזק הפנימי שהעושר גורם, בהרס נפשו ואושרו הרוחני של האדם [מלבי"ם].
ברובד נוסף, יש המעתיקים את משמעות הפסוק מתחום הממון לתחום החכמה. לפי גישה זו, טוב לאדם שיקנה מעט חכמה התואמת את מידת שכלו ומשאירה אותו ביראת שמים, מאשר שיצבור אוצר רב של חכמות נסתרות וחקירות עמוקות מדי. עודף חכמה זה עלול ליצור בו מהומה ובלבול, להוביל לאובדן אמונתו ולנתק אותו מקיום המצוות המעשיות [עמנואל הרומי].