הפסוק מציג את החיים כמסע שבו האדם נדרש לבחור בין עלייה רוחנית ושכלית לבין שקיעה אל תאוות החומר והאבדון. המסלול אינו סטטי, וההתקדמות בו דורשת מאמץ תמידי כדי להימלט מן הנפילה אל התהום.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי אֹרַח חַיִּים מתייחס לחיי הנפש, לעיסוק בחכמה ולעשיית רצון ה'. דרך זו פונה לְמַעְלָה, אל העולמות הרוחניים העליונים, אל הקדושה ואל החיבור למקור האלוהי שממנו נחצבה הנפש. לעומת זאת, ההימשכות אחר החומר ותאוות הגוף מושכת את האדם אל שְׁאוֹל מָטָּה, שהוא אבדון הנצח או הגיהנום [אבן עזרא, מצודת דוד, רלב"ג, עמנואל הרומי]. ככל שהאדם משיג מדרגות גבוהות יותר של חכמה בעודו בחיים, כך תזכה נפשו לעלות למדרגות עליונות יותר לאחר פטירתו [אמרי דעת].
כדי להמחיש את המאמץ הנדרש במסע זה, יש המדמים את העלייה להתמודדות עם כוח המשיכה. טבעו של הגוף החומרי הוא למשוך את האדם מטה בקלות, בעוד שהעלייה הרוחנית מנוגדת לטבע זה ודורשת התאמצות. המשכיל מבין שעליו לטפס על "סולם השכל" בדומה לסולם יעקב כדי להתרחק מהשאול [מלבי"ם, עמנואל הרומי]. מי שאינו רוצה להגיע לתחתית, חייב להתאמץ ללא הרף כדי להתקדם ולעלות [ביאור שטיינזלץ].
לצד הפירוש הרוחני של כיוון העלייה, ישנה גישה המפרשת את המילה לְמַעְלָה לא כיעד, אלא כמצב של זמינות. לפי תפיסה זו, דרך החיים תמיד מוכנה, ערוכה וניצבת ממש מול פניו של החכם [רש"י].
מנקודת מבט פילוסופית על הנהגת העולם, ההבנה שעיקר החיים נמצא בעולם העליון מסייעת למשכיל להתמודד עם מציאות שבה רשעים מצליחים וצדיקים סובלים. בעוד שהמשכיל מבין זאת מעצמו, ה' פועל לעיתים בעולם הזה כדי להעניש רשעים, וזאת כדי למנוע מהמון העם לטעות אחרי מראה עיניהם ולרדת אל השאול [אלשיך].
גישה נוספת מעניקה לפסוק משמעות פסיכולוגית ומוסרית לחיי היומיום, ומפצלת את כיווני המבט. לפי פירוש זה, בעניינים רוחניים, בתורה ובמידות, על האדם להסתכל לְמַעְלָה אל מי שגדול ממנו כדי לשאוף ולהשתפר. אך בענייני העולם הזה והחומר, עליו להסתכל מָטָּה אל מי שיש לו פחות, כדי לשמוח בחלקו ולהינצל משקיעה בעצבות ובתסכול [חומת אנך].