התפתחותו הרוחנית והמוסרית של האדם בנויה נדבך על גבי נדבך, תוך קשר עמוק של יחסי סיבה ותוצאה בין מידות הנפש לבין השגת חכמה וכבוד. הישגים אלו אינם באים מאליהם, אלא דורשים תהליך של הכנה ובנייה פנימית.
בחלקו הראשון של הפסוק, יִרְאַת ה' מוּסַר חָכְמָה, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיראת ה' מהווה את ההכנה, הסיבה והתנאי המקדים להשגת החכמה [רלב"ג, מצודת דוד, אלשיך]. היראה היא למעשה עיקרה ותמציתה של החכמה [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים זאת בכיוון ההפוך וטוענים כי המילה "לפני" מחלקו השני של הפסוק תקפה גם לחלקו הראשון. לפי קו מחשבה זה, דווקא לימוד המוסר של דברי החכמה הוא שמכניע את נפש האדם, והוא זה שמוביל אותו בסופו של דבר אל יראת ה' [עמנואל הרומי].
הסבר פסיכולוגי עמוק לקשר שבין יראה לחכמה מציג את טבע האדם ככזה הנוטה ללכת בדרכי הסכלות בעקבות יצר הלב. בשל כך, החכמה זקוקה למוּסַר, כלומר למערכת של ריסון ומשמעת שתכניע את כוחות הנפש השליליים. תפקיד זה מתמלא על ידי יִרְאַת ה', שכן ההכרה בכך שמלך גדול משגיח על מעשיו של האדם ודורש ממנו דין וחשבון, היא זו שמייסרת את הנפש ומרסנת אותה כדי שתוכל לקבל את החכמה [מלבי"ם].
חלקו השני של הפסוק, וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה, זוכה להסכמה רחבה בקרב הפרשנים, הרואים בענווה ובשפלות הרוח את הגורם הישיר המביא את הכבוד [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד]. המילה וְלִפְנֵי מבטאת כאן לא רק קדימות בזמן, אלא גם חשיבות מהותית [ביאור שטיינזלץ].
הקשר ההדוק בין הענווה לכבוד נובע מנכונותו של האדם העניו להטות אוזן, לשמוע תוכחת ולקבל הדרכה שכלית המכוונת לדרך הטובה. זאת בניגוד לאדם גאוותן שמקשה את לבו ומסרב לקבל ביקורת. דווקא אותה נכונות לקבל תוכחת מתוך ענווה היא שמובילה את האדם לזכות בכבוד [מלבי"ם]. יתרה מכך, אין מדובר רק בהכרה חברתית חולפת, אלא בכָבוֹד במובנו השלם והעמוק ביותר, הכולל הן את הכבוד הזמני בעולם הזה והן את הכבוד הרוחני והנצחי בעולם הבא [עמנואל הרומי, אלשיך].