הדרך לרכישת חכמה אינה תלויה רק בכישרון, אלא בראש ובראשונה בנכונות לקבל ביקורת והדרכה. הניגוד המרכזי מציג את ההבדל התהומי בין מי שדוחה את ההכוונה לבין מי שמוכן להפנים אותה ולהשתנות בעקבותיה.
תחילה מוצג האֱוִיל, השוטה, אשר יִנְאַץ את המוסר שהוא מקבל. משמעות המילה היא שהוא ממאס, מבזה, דוחה את הדברים ומחשיב אותם כחסרי ערך בלבו [מצודת ציון, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מציגים גישות שונות לזהות האָבִיו שאת מוסרו האויל דוחה. הגישה הבסיסית מתייחסת לאב הביולוגי או לרבו של האדם, שהוא אביו האמיתי [עמנואל הרומי]. גישה אחרת רואה בכך התייחסות לאבינו שבשמים, ה', שהאויל מואס במוסרו משום שהוא שקוע בהבלי העולם ובעל רוע לב [אלשיך]. פרשנות עמוקה נוספת רואה במושג זה משל לשכל האנושי עצמו; האויל מסרב להתנהג על פי עצת השכל, ומעדיף ללכת אחר נטיותיו החומריות [עמנואל הרומי].
הסיבה העמוקה לכך שהאויל בוזה את המוּסַר נובעת ממהותו. בניגוד לאדם שחוטא רק משום שתאוותו גוברת עליו, האויל הוא אדם ספקן שאינו מאמין כלל בהשגחת ה' ובעונשיו, ולכן המוסר, המבוסס על יראה, נדחה על ידו לחלוטין [מלבי"ם]. דחייה זו חוסמת בפניו כל אפשרות להתקדם, שכן לא ניתן לקנות חכמה מבלי לקבל קודם לכן את עול המוסר [רלב"ג].
לעומת זאת, החלק השני מתמקד במי ששֹׁמֵר תּוֹכַחַת, כלומר אדם שנוצר ושומר בלבו את דברי הביקורת המופנים אליו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בניגוד למוסר המבוסס על יראה, התּוֹכַחַת מבוססת על הוכחה שכלית והגיונית [מלבי"ם]. אדם שמוכן לקבל הוכחות אלו יַעְרִים, כלומר יפעל בערמה, יחכים וייעשה פיקח [אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי קבלת התוכחת היא תהליך של התפתחות. מי ששומר את התוכחת יוצא ממצב של בערות ופתיות, ורוכש את היכולת והעורמה להבחין בין טוב לרע [מלבי"ם]. קבלת התוכחת היא הדרך הישרה לקניין החכמה [רלב"ג], וגם אם אדם היה שקוע באיוולת ובז למוסר בתחילה, עצם ההסכמה להטות אוזן ולשמור את התוכחת תסיר מעליו את איוולתו ותביא אותו בסופו של דבר לידי חכמה ויושר לבב [אלשיך, מצודת דוד].