הכוח הטמון במילים אינו מסתכם רק בתוכן שלהן, אלא גם באופן שבו הן נאמרות ובהשפעתן על השומע. הניגוד הבולט בין חכמים לכסילים מתבטא לא רק במה שהם יודעים, אלא בדרך שבה הם מבטאים זאת החוצה – בין דיבור מזוקק, מתקן ומרפא, לבין שטף בלתי נשלט של דברי הבל.
הפרשנים עומדים על משמעותן של מילות הפעולה בפסוק. המילה תֵּיטִ֣יב מתפרשת מלשון תיקון, שכלול וייפוי [מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. לעומתה, המילה יַבִּ֥יעַ מושאלת מעולם המים ומתארת מעיין נובע, שמימיו נשפכים החוצה ללא הפסקה ובכמות רבה [מצודת ציון, אבן עזרא, מצודת דוד].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפעולת החכמים מתמקדת באופן שבו הם מוסרים את המידע. לְשׁ֣וֹן חֲ֭כָמִים מתאפיינת בדיבור מתוקן, קצר, מדויק ובמליצה צחה. הם מלמדים בנחת ובמתיקות, ובכך הם הופכים את הידע למושך וברור יותר עבור השומעים [מצודת דוד, עמנואל הרומי, אמרי דעת]. מעבר ליופי החיצוני של הדיבור, החכמים גם מתקנים את דעותיהם של השומעים, מסבירים עניינים קשים ומתירים ספקות [רלב"ג, אמרי דעת].
רובד עמוק יותר מציע המלבי"ם, המבחין בין סוגי ההשגה השונים. לדבריו, "דעת" היא ידיעה ברורה ומוכחת, ואילו "חכמה" היא מסורת מקובלת. החכמים משתמשים בדיבור תבוני והגיוני כדי לברר את חוקי החכמה, עד שהם הופכים אצלם לברורים ומוחלטים כמו דעת מוחשית. גישה אמונית שונה מציג אלשיך, המסביר שהחכמים מבינים כי "דעת עליון" – ידיעתו המוחלטת של ה' את העתיד – אינה סותרת את הבחירה החופשית של האדם, שכן ידיעת ה' נשגבת מהבנתנו, ובכך הם מתקנים ומרוממים את הדעת למקומה האמיתי.
בניגוד מוחלט לדיבור השקול של החכמים, וּפִ֥י כְ֝סִילִ֗ים יַבִּ֥יעַ אִוֶּֽלֶת. גם אם הכסיל ילמד ויצבור ידע, כל מה שיוציא מפיו יהיה איוולת [ביאור שטיינזלץ]. דבריו אינם נאמרים בצחות או בתיקון, אלא נובעים מפיו בהמוניהם, ללא מעצור וללא סדר [מצודת דוד, עמנואל הרומי]. שטף זה של איוולת מחדיר רוח שטות וספקות גם בלב השומעים [רלב"ג].
מקור האיוולת אינו בהכרח חוסר הבנה פנימי או בורות. הכסילים עשויים להשתמש בתירוצים שונים, כמו הטענה שידיעת ה' מראש שוללת את הבחירה החופשית, רק כדי להקל מעליהם את אשמת חטאיהם [אלשיך]. בדומה לכך, הכסיל עשוי להכיר את חוקי החכמה, אך תאוותיו הן שגורמות לו להטיל בהם ספקות. לכן האיוולת נמצאת דווקא בפיו של הכסיל ולא בליבו, שכן הוא משתמש בדיבורו כדי להתנגד לאמת שאותה הוא למעשה מכיר [מלבי"ם].