הבדל תהומי קיים בין בני האדם במקורות השמחה שלהם ובאופן שבו הם מנווטים את חייהם. הפער הזה אינו רק עניין של טעם אישי, אלא משקף את המבנה הפנימי של הנפש ואת מידת השליטה העצמית של האדם. מצד אחד ניצב האדם הנמשך אל ההבל והריק, ומנגד ניצב האדם המחושב, ששמחתו נובעת מצעידה בנתיב יציב ובעל משמעות.
הפסוק פותח בתיאור לַחֲסַר־לֵב, שהוא אדם נטול שכל, דעת או יכולת שליטה פנימית [רש"י, רלב"ג, מלבי"ם]. עבור אדם כזה, אִוֶּלֶת שִׂמְחָה. כלומר, הוא נהנה מדברי שטות ומוצא שמחה בעשיית מעשי איוולת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הוא מתענג על קנייני העולם החולפים, ואינו חש כל צער על כך שזנח את החכמה לטובת הבלי העולם [עמנואל הרומי]. מעבר לכך, מכיוון שאין לו מצפן פנימי שיכוון אותו, הוא אף שמח כאשר הוא נתקל בספקות ובדברי איוולת [מלבי"ם]. גישה שונה מעט מציעה כי השמחה עצמה נחשבת לאיוולת בעיניו של חסר הלב [ביאור שטיינזלץ]. בהקשר המשפחתי, חסר הלב עשוי לחשוב שזוהי איוולת לשמוח בהצלחת בנו החכם, מתוך מחשבה שזכויותיו של הבן לא יועילו לו עצמו [אלשיך].
לעומתו, האִישׁ תְּבוּנָה מתאפיין בגישה הפוכה לחלוטין. הוא מוצא את שמחתו בהליכה בדרך הישר [מצודת דוד] ומחפש להתחבר לדברים שיש בהם טעם אמיתי וחכמה, ולא להבלים [ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. על אדם זה נאמר כי יְיַשֶּׁר־לָכֶת, כלומר, הוא מבקש לעצמו דרך ישרה לצעוד בה [אבן עזרא]. הוא פועל בצורה מחושבת ומגיע אל מטרותיו תוך שימוש באמצעים הראויים והנכונים [רלב"ג]. בזכות בינתו הפנימית, הוא אינו זקוק להכוונה חיצונית או למקל חובלים כדי להישאר בתלם, אלא צועד ביושר באופן טבעי ועצמאי [מלבי"ם].
הליכה ישרה זו באה לידי ביטוי גם במישור הרוחני והמעשי. איש התבונה אינו סומך רק על זכויות ילדיו, אלא סולל בעצמו דרך ישרה של מעשים טובים כדי לזכות בחיי העולם הבא, ואף מוסיף ומיישר את דרכו של בנו [אלשיך]. יתרה מזאת, חכמת התבונה מסייעת לו למצוא את הנתיב הנכון והמדויק הן בעולם הטבע והן בעולמות הרוחניים [עמנואל הרומי].