הפסוק מעמת בין האופן שבו החכמים מתייחסים אל החכמה ומפיצים אותה, לבין מצבם הפנימי ותגובתם של הכסילים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה יְזָרוּ נגזרת מלשון פיזור. שפתיהם של החכמים משולות למעיין נובע, והם מפזרים ומשפיעים את דעתם כדי ללמד את הכל, ואפילו את הפתאים. מטבעה של החכמה שהיא שופעת ומתגלה החוצה, בדומה למזרה המנקה את החיטים, וכך החכמים טורחים לחלוק את ידיעותיהם עם הסביבה [אמרי דעת]. הם עושים זאת מתוך תחושת שליחות, ואף מוכיחים את הרשעים ומפיצים את האמת גם אם אינה מתקבלת, שכן בכך הם עושים את המוטל עליהם ומצילים את נפשם. לעיתים, מתוך הרגלם לטוב, שפתותיהם מפזרות דעת אפילו ללא כוונה מיוחדת [אלשיך].
גישה שניה, המבוססת על המילה "זֵר" (כתר או מסגרת), מציעה שתי משמעויות שונות. מחד, החכמים מפארים ומכתירו את הדעת בכתר של כבוד, כדי לחבב אותה על בני האדם [רש"י, עמנואל הרומי]. מאידך, הם מציבים גבולות, גדרים והגדרות סביב הדעת, כדי לשמור עליה ולהגן עליה מפני סילופים של כסילים [מלבי"ם, עמנואל הרומי].
לעומת החכמים, הפסוק מציג את מצבם של הכסילים במילים וְלֵב כְּסִילִים לֹא־כֵן. הפרשנים נחלקו בהבנת כוונת מילים אלו. הפירוש הפשוט הוא שהכסילים אינם נוהגים כך: הם אינם קונים דעת, אינם חפצים ללמוד את מה שהחכמים מפזרים, ואין ביכולתם לפזר דעת בעצמם [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
פירוש נוסף רואה בצירוף לֹא־כֵן ביטוי של שקר וחוסר אמת. בעוד החכמים מפיצים אמת, שכלם של הכסילים מעוות ולבם מצייר דברים שאינם נכונים ואינם צודקים [רש"י, רלב"ג, עמנואל הרומי]. יש הסבורים כי הכסילים דווקא יודעים את חוקי החכמה בתוכם, אך תאוותיהם מעוורות אותם ולכן לבם אינו יציב ואינו עומד על בסיס איתן [מלבי"ם].
זווית פסיכולוגית מעניינת מציגה את הכסיל כאדם הפועל מתוך התנגדות אוטומטית. כאשר החכמים מדברים ומפזרים דעת, ועוד בטרם סיימו את דבריהם והשומעים הבינו את העניין, לב הכסילים ממהר לפסוק ולומר בתוכו "לֹא־כֵן" – הם שוללים את הדברים מיד, ללא טעם ובלי דעת, ובכך מתגלית סכלותם [חומת אנך].