מערכת היחסים בין האדם לה' מושתתת על הדדיות, כאשר קרבתו או ריחוקו של ה' משקפים את מעשיו ובחירותיו של האדם. רוב הפרשנים מסכימים כי הריחוק האלוהי אינו שרירותי. ה' אינו מתרחק מעצמו, אלא הרשעים הם אלו שמתרחקים ממנו באמצעות פעולותיהם הרעות [מלבי"ם, עמנואל הרומי]. ככל שהאדם מתרחק, כך ההשגחה האלוהית מתרחקת ממנו, מבלי שיהיה בכך שינוי במהותו של ה'.
הביטוי רָחוֹק מתפרש כחוסר נכונות של ה' לעזור לרשעים או להאזין לקולם [רלב"ג, מצודת דוד]. יש המפרשים כי המילה וּתְפִלַּת משרתת את שני חלקי הפסוק, כך שהכוונה היא שה' רחוק מלקבל את תפילתם של הרשעים [עמנואל הרומי].
לעומת זאת, הצדיקים, העושים צדק עם עצמם ועם זולתם, זוכים לקרבה אלוהית. מתוך קרבה עמוקה זו, ה' שומע את תפילתם וממלא את בקשתם, גם אם היא נאמרת בנחת ואינה מלווה בצעקה או בהשמעת קול חזק [עמנואל הרומי]. היענות זו מהווה אות לכך שתפילתם אכן רצויה [רלב"ג], בדומה לעיקרון שה' קרוב לכל מי שקורא אליו באמת [ביאור שטיינזלץ].
לתפילת הצדיקים יש גם משמעות ציבורית ומוסרית רחבה. לעיתים הצדיקים מתפללים בעד הכלל, ובכך הם מגנים גם על פושעים ומונעים מהם להתייאש מן התשובה, מתוך הבנה שה' עדיין חפץ בתיקונם [אלשיך]. מנגד, כאשר פורץ ריב בין צדיקים לרשעים, והרשעים משיבים רעה תחת טובה ומדברים סרה, תפילת הצדיק משמשת לו כמגן. הוא יכול לבקש מה' שיילחם את מלחמתו, וה' ישמע לו מבלי שהצדיק ייענש על כך, כפי שניתן לראות בחייו של דוד המלך [אלשיך].
בסופו של דבר, הקרבה והריחוק, כמו גם קבלת התפילה או דחייתה, משקפים את מערכת הגמול הטבעית שבה האדם זוכה לשכר וליחס אלוהי בהתאם לטרחתו הרוחנית ולמידותיו [אמרי דעת].