ההבדל העמוק בין האדם השלם לאדם המושחת ניכר בראש ובראשונה באופן שבו הם משתמשים בדיבורם, ובפער שבין מחשבה שקולה לפטפוט פזיז. הפסוק מציג ניגוד חריף בין פנימיותו של הצדיק לבין פיו של הרשע.
רוב הפרשנים מסכימים כי המילה יֶהְגֶּה מבטאת עיון עמוק, מחשבה מרובה וחישוב בלב. לעומתה, המילה יַבִּיעַ מתארת זרימה חסרת שליטה ובכמות רבה, בדומה למעיין נובע [אבן עזרא, מצודת דוד, עמנואל הרומי].
החלק הראשון של הפסוק, לֵב צַדִּיק יֶהְגֶּה לַעֲנוֹת, מלמד כי האדם הצדיק אינו נבהל להשיב ואינו ממהר להוציא מילים מפיו. טרם שיענה, הוא שוקל ומחשב היטב בדעתו מה תהיה התשובה הנכונה והראויה ביותר [רש"י, עמנואל הרומי]. הוא בוחן לא רק כיצד להשיב בדין צדק [אבן עזרא], אלא אף שוקל בשכלו אם בכלל נכון לענות או שעדיף לשתוק [מלבי"ם]. מחשבה מקדימה זו, שנעשית לעיתים מתוך ענווה ונועם [ביאור שטיינזלץ] ובמיוחד כאשר הוא עומד לפני ה' [אלשיך], גורמת לכך שדבריו יהיו מעטים, מדויקים ומועילים [רלב"ג, מצודת דוד].
גישה פרשנית שונה לחלוטין מפרשת את המילה לַעֲנוֹת לא מלשון מענה ותשובה, אלא מלשון "לענה" – צמח מר. לפי פירוש זה, הצדיק הוגה וחושב תמיד על דברים מרירים, כגון יום המיתה, ענייני אבלות ויום הדין, וכך הוא שומר על דרכו. בעוד שפירוש זה נדחה מבחינה דקדוקית על ידי חלק מהמפרשים [אבן עזרא], אחרים רואים בו הסבר יפה ועמוק [עמנואל הרומי, אמרי דעת].
לעומת הצדיק, החלק השני של הפסוק, וּפִי רְשָׁעִים יַבִּיעַ רָעוֹת, מציג את התנהלות הרשעים. אצלם, מקור הדיבור אינו נמצא בלב ובמחשבה, אלא אך ורק בפה [מלבי"ם]. הם אינם מקדישים רגע למחשבה על השלכות דבריהם או על עונש ודין [עמנואל הרומי], אלא מדברים כל מה שעולה על רוחם ללא חשש [מצודת דוד]. כתוצאה מכך, פיהם פולט החוצה בשפע רב דברים רעים ומשחיתים, כגון לשון הרע, דברי מינות והטיית משפט [רלב"ג, אבן עזרא, מלבי"ם].