הבריאה כולה היא מערכת מדויקת שבה לכל פרט, גם אם הוא נראה שלילי, הרסני או מנוגד לרצון הבורא, יש תכלית מוגדרת בתוכנית האלוהית.
הפרשנים נחלקו בהבנת המילה לַמַּעֲנֵהוּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשמעות המילה היא "למענו ובעבורו", כלומר בשביל ה'. לפי גישה זו, כל פרט בבריאה נוצר כדי להעיד על גבורותיו של ה', להרבות את כבודו ולשמש לקילוסו ותהילתו [רש"י, מלבי"ם, מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המפרשים שהכינוי במילה זו מתייחס לנברא עצמו. כלומר, כל דבר שפעל ה' נעשה בעבור העניין שלשמו הוא נוצר, ולכל פרט במציאות יש סיבה שמצדיקה את קיומו [עמנואל הרומי, ביאור שטיינזלץ]. תפיסה זו כוללת אפילו יצורים שנראים חסרי תועלת או מזיקים, המהווים חלק בלתי נפרד משלמות הבריאה [אלשיך].
לאור זאת, עולה השאלה כיצד משתלב הרָשָׁע במערכת תכליתית זו, ובפרט כאשר הוא מצליח ומחלל את כבוד ה'. הפרשנים מציגים שני אופנים שבהם הרשע משרת את התכלית האלוהית לקראת לְיוֹם רָעָה:
האופן הראשון הוא שהרשע משמש ככלי שרת בידי ה' להעניש אחרים. הכוח וההצלחה שניתנים לרשע נועדו להכין אותו להיות "רצועת מרדות" ושבט זעם ביום שבו נגזרת פורענות על העולם או על רשעים אחרים [מצודת דוד, עמנואל הרומי, ביאור שטיינזלץ]. כאשר ה' מבקש להביא חורבן, הוא בוחר להוציא את שליחותו לפועל דווקא על ידי מחריבי עולם רשעים, משום שראוי שגזירה קשה תתבצע על ידי אדם חייב ולא על ידי אדם זכאי [אלשיך].
האופן השני מתמקד בעונשו של הרשע עצמו. ה' מניח לרשע ומאריך את ימיו לא לטובתו, אלא כדי לשמור אותו ליום המיועד שבו יקבל את עונשו המוחלט. מפלת הרשע נועדה להראות את משפט ה' בעולם, לקדש את שמו, ולשמש דוגמה ומוסר השכל לבריות [רש"י, רלב"ג, מלבי"ם, עמנואל הרומי].
עם זאת, בעוד שהטובות באות מאת ה' מתוך כוונה ורצון, הרעות והעונשים אינם נובעים מחפצו של ה' במות הרשע, אלא באים כתוצאה מתחייבת ממעשיו הרעים של האדם וממידת הדין והמשפט [אמרי דעת].