גאוות האדם היא מידה הרסנית, המהווה סכנה חברתית ורוחנית חמורה ועומדת בסתירה מוחלטת לרצון האל. הפסוק קובע כי תּוֹעֲבַת, כלומר שנוא על ה' [ביאור שטיינזלץ], הוא כָּל־גְּבַהּ־לֵב. הגאווה נחשבת למידה מגונה במיוחד משום שהיא מחוללת רעות חברתיות ופוליטיות, ומונעת מהאדם להגיע לשלמות נפשית [רלב"ג].
בדרך כלל, ה' אינו מעניש על מחשבות או מידות רעות כל עוד לא תורגמו למעשים, אך הגאווה יוצאת דופן. האדם היהיר תופס את עצמו כאל, פורץ את גבולות המוסר ומסרב להישמע לדברי התורה [מלבי"ם]. חומרתה של הגאווה כה גדולה, עד שאפילו אם האדם מלא בתורה ובגמילות חסדים, יהירותו הופכת אותו לדומה לעובד עבודה זרה, ומעשיו הטובים אינם מועילים לו [חומת אנך]. לעומת זאת, ה' מייחס חשיבות עליונה להכנעת הלב ולענווה, ומי שחסר אותן עלול להידרדר במהירות למצב רע [אמרי דעת]. יתרה מכך, אפילו אדם או אומה המשמשים כשליחי ה' לביצוע גזרה היסטורית, ייענשו אם יפעלו מתוך גאווה וייחסו את ההצלחה לכוחם האישי ולא לבורא [אלשיך].
לגבי המשך הפסוק, יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה, קיימות מספר גישות פרשניות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי מתאר את אופן הענישה. העונש על הגאווה מגיע ישירות מידו של ה' לידו של החוטא, ללא מתווכים, ולעתים קרובות באופן מיידי ופתאומי [רש"י, מלבי"ם, מצודת דוד, עמנואל הרומי, רלב"ג]. יש כאן מידה כנגד מידה: ידו של ה' משחיתה את הרשע בתמורה לכך שידו של הרשע עשקה אחרים [אבן עזרא]. בניגוד לעונשים הבאים בדרך הטבע ומאפשרים שהות לחזרה בתשובה, הגאוותן נענש מיד משום שאין תקווה שייטיב את דרכו [מלבי"ם].
לצד זאת, קיימים פירושים נוספים לביטוי יָד לְיָד. יש המפרשים זאת כביקורת חברתית על בעלי שררה מושחתים המעבירים דברים פסולים מיד ליד, מחפים זה על זה ומעניקים טובות הנאה הדדיות [ביאור שטיינזלץ]. פירוש נוסף קושר את הביטוי לענייני צניעות, ומזהיר מפני מגע פיזי לא ראוי בין גברים לנשים [ביאור שטיינזלץ]. גישה רעיונית מציעה כי המילה "יד" רומזת לתורה ולצדקה, ומדגישה שוב כי גם אם אלו נמצאות בידיו של האדם, הוא לא ינוקה מעוונו אם בלבו מקננת גאווה [חומת אנך].