דרכו של אדם המבקש להרע מתחילה פעמים רבות במחשבה נסתרת, המקבלת ביטוי חיצוני דרך תנועות גוף זעירות וערמומיות. שפת הגוף, כדוגמת עצימת עיניים או תנועת שפתיים קלה, משמשת ככלי שרת בידי בעל המזימות כדי להסוות את כוונותיו ולהוציא אל הפועל תוכניות פוגעניות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה עֹצֶה משמעותה סתימה ועצימה [מצודת ציון, שטיינזלץ]. האדם עוצם את עיניו כדי להתנתק מהסביבה וממראות העולם, וכך הוא יכול להתרכז ולהעמיק במחשבתו לַחְשֹׁב תַּהְפֻּכוֹת – קרי, מחשבות מעוותות וכוזבות, ללא כל הפרעה [רלב"ג, אבן עזרא, מצודת דוד, עמנואל הרומי]. גישה ייחודית מוסיפה כי עצימת העיניים נועדה להציג חזות של אדם מתחסד וצדיק המתייחד עם קונו, בעוד שבפועל הוא רוקם מזימות. העמדת פנים זו הופכת אותו למסוכן במיוחד, שכן הבריות בוטחות בו ונופלות ברשתו [אלשיך]. מנגד, יש המפרשים כי עֹצֶה אינו עצימת עיניים אלא לשון של קריצה, רמיזה והעוויות פנים, שדרכן האדם מעמיד פנים כמי שמשיא עצה, בעודו חושב רעה [רש"י, מלבי"ם, עמנואל הרומי].
השלב הבא במעשה מתבטא במילים קֹרֵץ שְׂפָתָיו. המילה קֹרֵץ מתפרשת כנדנוד, חיתוך או נשיכת השפתיים, וכן כרמיזה [מצודת ציון, עמנואל הרומי]. תנועה זו מסמלת התנהגות ערמומית שבה האדם רומז דברי רכילות או מעביר מסרים זדוניים מבלי לאמרם במפורש ובגלוי [מצודת דוד, מלבי"ם, עמנואל הרומי, שטיינזלץ].
סופו של התהליך הוא כִּלָּה רָעָה. המילה כִּלָּה עניינה גמר והשלמה [מצודת ציון]. הפרשנים מסבירים כי השלב שבו המחשבה הופכת לדיבור או לרמז הוא השלב שבו הרעה יוצאת מן הכוח אל הפועל. כל עוד המזימה נותרה במחשבה בלבד, היא לא הסבה נזק לאיש, אך ברגע שהשפתיים נפתחו או רמזו, הרעה הושלמה [רלב"ג, אבן עזרא, מצודת דוד]. אין לטעות ולחשוב שמשום שהדברים נאמרו רק ברמז ולא בגלוי, הרעה פחותה; אדרבה, עצם הרמיזה משלימה את המעשה הרע במלואו [עמנואל הרומי]. עבור איש המזימות, די ברמז של עין ובתנועת שפתיים קלה כדי להוציא לפועל ולהשלים את רעתו [מלבי"ם], ובכך הוא גורם להבאת רעה ממשית לעולם [רש"י].