הפער בין עולמו הפנימי של האדם החכם לזה של הכסיל מתבטא במקורות שמהם הם שואבים את דרך חייהם. התבונה משמשת כמעיין נובע המעניק חיות, בעוד שהכסילות מובילה למעגל סגור של טעויות וייסורים.
החלק הראשון של הפסוק קובע כי מְקוֹר חַיִּים שֵׂכֶל בְּעָלָיו. רוב הפרשנים מסכימים כי השֵׂכֶל הוא כמעיין נובע המעניק חיים למי שניחן בו. מעיין זה אינו מצומצם רק לקיום הפיזי, אלא הוא מקור לחיים גופניים בעולם הזה, על ידי התרחקות מרע והשגת טוב חברתי, וכן לחיים נצחיים ורוחניים בעולם הבא [רלב"ג, עמנואל הרומי]. השכל מאפשר לאדם לחקור את האמת, למלא את חובותיו כלפי ה' ולהשיג אמיתות נשגבות ונסתרות [מלבי"ם, עמנואל הרומי]. יתרה מזאת, אדם בעל שכל אינו זקוק בהכרח להוראה חיצונית, שכן תבונתו האישית מורה לו את הדרך הנכונה ומדריכה אותו על פי התורה [אלשיך].
לעומת השפע שמעניק השכל, החלק השני של הפסוק מציג ניגוד חריף: וּמוּסַר אֱוִלִים אִוֶּלֶת. הפרשנים נחלקו במשמעות המילה מוּסַר בהקשר זה, והציגו מספר גישות המשלימות זו את זו. גישה אחת מפרשת את המילה במשמעות של ייסורים. לפי פירוש זה, הייסורים והצרות שבאים על האווילים הם תוצאה ישירה של האיוולת שלהם [רש"י, מצודת דוד]. גם כאשר האוויל סובל ולומד לקח מטעויותיו, הלמידה שלו מצומצמת ומוגבלת רק לנקודה הספציפית שבה נכשל, בניגוד למשכיל ששכלו מאיר לו את התמונה כולה [רלב"ג].
גישה שניה מפרשת את המילה במשמעות של תוכחה והוראה, אך נחלקת לגבי כיוון ההוראה. יש המפרשים שהכוונה היא לדברים שהאוויל עצמו אומר, כך שאפילו דברי המוסר והתוכחה היוצאים מפי האווילים אינם אלא דברי שטות ואיוולת [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. מנגד, יש המפרשים שהכוונה היא לניסיון ללמד את האוויל. לפי תפיסה זו, הניסיון להעניק מוסר לאווילים הוא בעצמו מעשה של איוולת עבור המלמד, משום שהם בזים לחכמה ולא יקשיבו לדברי התוכחה [אלשיך]. זווית נוספת מציעה כי תפקידו של החכם הוא להשתמש בשכלו כדי לייסר את האווילים, להפריך את הספקות שהם מטילים בחוקי החכמה, ולהוכיח כי כל טענותיהם מבוססות על איוולת מוחלטת [מלבי"ם].