אדם שפרק מעליו כל עול מוסרי אינו מסתפק בעשיית רע הנקרה בדרכו, אלא מקדיש מאמץ אקטיבי ומחשבה עמוקה כדי להרע לאחרים, כשדיבורו משמש כנשק הרסני. הפסוק מזהיר מפני מידותיהם של אנשים מסוג זה, המונעים מרוע טהור ולא בהכרח מתוך רצון לרווח אישי. התואר אִ֣ישׁ בְּ֭לִיַּעַל מתאר אדם מופקר שפרק מעליו עול שמים [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם, אלשיך, אמרי דעת].
המונח כֹּרֶה רָעָה מתאר אדם החופר בור ומלכודת [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי מדובר במטאפורה לאדם החורש רעה בלבו, מחפש תחבולות ומתחכם להעמיק במחשבתו כדי להמציא נזקים חדשים, במקום להסתפק ברע המזדמן אליו בקלות [רלב"ג, מצודת דוד, עמנואל הרומי]. הוא מכין את המלכודת לאחרים ומכשיל אותם במעשיו או בדבריו [ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת ומקורית מפרשת את המילה כֹּרֶה מלשון סעודה וכריה, כלומר שעשיית הרע היא ממש מזונו וחיותו של איש הבליעל [עמנואל הרומי].
באשר לביטוי וְעַל־שְׂפָתָיו כְּאֵשׁ צָרָֽבֶת, המילה צָרָֽבֶת משמעותה שריפה [רש"י, מצודת ציון, עמנואל הרומי]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהרוע בוער בתוכו כאש עד שהוא חייב להוציאו מן הכוח אל הפועל בדיבורו. דבריו של איש הבליעל הם חדים, מכאיבים ומשחיתים, והם מלהיבים ושורפים את שומעיהם, עד כדי כך שיותר נזק יוצא מפיו מאשר ממחשבתו [רש"י, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי, מצודת דוד]. יש המוסיפים כי אש משחיתה זו נמצאת על כל אחת משפתיו, תיאור המאפיין אדם מלשין [אבן עזרא].
מנגד, יש המפרשים את אש השפתיים לא כדיבור פוגעני וגלוי, אלא כדיבור צבוע. לפי גישה זו, איש הבליעל מדבר בהתלהבות ובאש של אהבה מזויפת, כדי להסוות את המארב והבור שטמן לחברו בסתר [מלבי"ם]. פירוש אחר מציג את האש כתגובה מתגוננת: מכיוון שהבור שהוא חופר הוא לרוב גלוי, כאשר הוא נתפס בקלקלתו הוא נאלץ להתנצל בחמימות רבה ובכעס, כאילו אש בוערת על שפתיו, וזאת כדי לחפות על חוצפתו [אלשיך].