משלי, פרק ט״ז, פסוק כ״ו

הקשר בין עמלו של האדם לבין פיו הוא מוקד הפסוק, והמפרשים חלוקים בשאלה האם מדובר בעמל כפיים פיזי, בתוצאות של דיבור, או בעמל רוחני של לימוד תורה.

תחילה יש להבין את משמעות המילה אָכַף. הגישה המרכזית היא שמשמעותה כפייה ודרישה [מצודת ציון], אך יש המפרשים אותה מלשון גרימה וסיבה [אבן עזרא], או אפילו מלשון חטא [עמנואל הרומי].

על פי הגישה המעשית, הפסוק עוסק בצורך הקיומי לעבוד. משמעות המילים נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ היא שטורח המלאכה של האדם עומד לזכותו ולצרכו, שכן כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ, כלומר כאשר פיו כופה עליו ודורש ממנו מאכל, העמל שעמל קודם לכן מאפשר לו למלא את שאלתו ולהשביע את רעבונו [רש"י, מצודת דוד]. מנגד, יש המצביעים על כך שהאדם עמל ללא הרף רק משום שפיו מכניע אותו לתאוות המזון, ואילו היה מצמצם את צרכיו, היה משיג את מחייתו במינימום מאמץ [רלב"ג].

גישה שונה לחלוטין מפרשת את הפסוק כביקורת על דיבור שלילי או חוסר חכמה. לפי כיוון זה, נפשו של האדם מתייסרת ועמלה משום שפיו אכף, כלומר גרם לו לעמל ולצרות. אדם שאומר דברים מיותרים [ביאור שטיינזלץ], שחוטא בשפתיו ומדבר סכלות [עמנואל הרומי], או שלא למד דברי חכמה [אבן עזרא], מביא על עצמו צרות המאלצות אותו להתייגע כל ימיו.

ברובד הרוחני, יש שלוקחים את המושג עמל לעולם לימוד התורה והחכמה. אדם יכול לכבוש את תאוות פיו למזון כדי להתפנות לעמל החכמה, ואז עמלו נשאר לו ולתועלתו הנצחית [רלב"ג]. עם זאת, קיימת אזהרה ללומד התורה, לפיה מי שעמל בתורה אך שומר אותה לעצמו, אזי עָמְלָה לּוֹ, התורה נשארת לו בלבד. זאת משום שאָכַף עָלָיו פִּיהוּ, כלומר הוא סגר את פיו ונמנע מללמד אחרים. לו היה פותח את פיו ומזכה את הרבים, היה מביא טובה גדולה הרבה יותר על עצמו ועל סביבתו [אלשיך].