משלי, פרק כ׳, פסוק כ״ה

דיבור פזיז מהווה מוֹקֵשׁ אָדָם, בייחוד כאשר הוא ממהר לפלוט מפיו, או יָלַע, התחייבויות של קֹדֶשׁ ללא מחשבה מוקדמת. במצב כזה, וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר מורה כי לאחר אמירת הנדר על האדם לבדוק כיצד לשלם אותו בזמן, ולא לחפש תירוצים להתרתו. לחלופין, המילה יָלַע מתפרשת כהשחתה, כך שהמוקש הוא החטא עצמו שמקלקל את קדושתו הפנימית של האדם. לפי הבנה זו, לאחר שהאדם חוטא ונקלע לצרה, הוא מתחיל לחפש ולדרוש אחר נְדָרִים לה' כדי להינצל, מתוך מחשבה מוטעית שהנדר יכפר במקום תיקון העוון עצמו.