החכמה האלוהית, המגולמת בתורה, מוצגת כמקור היסודי והבלעדי להנהגה ראויה ולקיום השלטון. היא הכוח המניע המאפשר לשליטים לנהל את עמם בתבונה, לשמור על יציבות שלטונם, ולכונן חברה המושתתת על יושר.
המילה בִּי משמעותה באמצעותי ועל ידי. הפרשנים מסבירים כי דרכה מְלָכִים יִמְלֹכוּ על העם, בעוד שרֹזְנִים, שהם השרים, היועצים או גדולי המעלה, יְחֹקְקוּ, כלומר יגזרו ויקבעו חוקים של צֶדֶק.
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שקיומה והישרדותה של כל מלכות תלויים בהנהגה על פי חוקי התורה והמשפט. כאשר מלך נעדר חכמה ואינו יודע כיצד להנהיג את עמו, הדבר יוביל בהכרח למרד ולאובדן המלוכה [אמרי דעת]. לכן, המלכות יכולה להתקיים ולעמוד לאורך זמן רק כאשר היא מבוססת על חכמה וצדק [אבן עזרא, מצודת דוד].
ישנה הבחנה מעניינת בין תפקידי ההנהגה השונים. בעוד שהמלך אמון על אכיפת המשפט, השרים ויועצי המלך הם אלו שמנסחים בפועל את חוקי הסדר והיושר [רלב"ג, מלבי"ם]. מעבר לכך, החכמה העליונה מעניקה לשליטים את היכולת לחוקק לא רק חוקים קבועים, אלא גם תקנות זמניות המותאמות לצורכי השעה ולמצבים משתנים, כדי לתקן את החברה כראוי [מלבי"ם].
לצד הפירוש המדיני, יש המעניקים לפסוק משמעות פילוסופית ופנימית. לפי גישה זו, המלכים מסמלים את הכוחות השכליים של האדם. השכל יכול למלוך באמת על כוחות הגוף רק כאשר הוא משיג את החכמה האלוהית. מתוך רצון להידמות לה' ולהשגחתו, אותם אנשי מעלה מחוקקים חוקים ישרים המקיימים את המציאות [עמנואל הרומי].
רובד נוסף וייחודי לוקח את המושגים מלוכה ושלטון אל עולמם של חכמי התורה. על פי גישה זו, ההידבקות בתורה מעניקה לחכמי ישראל מעמד של מלכים ושליטה בבריאה, העולה על זו של מלכי אומות העולם. כוחם של חכמים אלו כה גדול, עד שכאשר הם מתקנים תקנה ציבורית, ה' מסכים עמהם ומשנה את המציאות הטבעית עצמה כדי שתתאים לפסיקתם [אלשיך].