בריאת העולם דרשה יצירת איזון קוסמי מדויק וריסון של כוחות הטבע האדירים, כדי לאפשר קיום חיים על פני האדמה. החכמה האלוהית, או התורה, מתארת כיצד נכחה והייתה שותפה פעילה ברגעים שבהם ה' קבע את גבולות הים ועיצב את פני היבשה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ מתארות את הגבול הפיזי שהציב ה' למי הים. מטבעו של יסוד המים להקיף ולכסות לחלוטין את כדור הארץ, אך ה' גזר על המים להיקוות למקום אחד והציב את החול כגבול עולם שאותו לא יעברו [אבן עזרא, אמרי דעת]. המילה חֻקּוֹ מפורשת כגבול ותחום, והמילה פִיו בצירוף וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו מתפרשת כשפת הים, או לחלופין כציוויו ומאמרו של ה' שהמים אינם ממרים [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. ריסון זה של הים, על אף הסערות שבו, נועד להבטיח שהיבשה תישאר גלויה וראויה ליישוב ולצמיחת חי וצומח [רלב"ג, מלבי"ם]. התכנון המדויק מתבטא גם בכך שהארץ, המבוססת על המים, אינה מכבידה עליהם, וכך נמנעת הצפת היבשה ממי התהום [אלשיך].
מנגד לגישה הרואה בחוק את קביעותו של הטבע, ישנה גישה המפרשת שהחוק שניתן לים כולל גם את החריגות המתוכננות ממנו. לפי קו מחשבה זה, ה' התנה עם הים כבר בעת בריאתו שישנה את טבעו בזמנים היסטוריים מוגדרים, כגון בקיעת ים סוף עבור משה או הצפת העולם במבול [רש"י, אלשיך].
בהמשך הפסוק, המילים בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ מתייחסות לעיצוב פני היבשה. המילה בְּחוּקוֹ נגזרת מלשון חקיקה וחציבה [רש"י, מלבי"ם]. חקיקה זו באה לידי ביטוי בכך שהחכמה האלוהית הוציאה את כדור הארץ מצורתו החלקה והכדורית המושלמת, ויצרה בו בליטות ושקעים לטובת הנבראים ולצורך יישוב העולם [עמנואל הרומי].
בכל הפעולות הכבירות הללו, החל מהגבלת הים ועד חקיקת יסודות הארץ, התורה והחכמה העליונה היו נוכחות. הן שימשו כאמצעי שדרכו נברא העולם, והן הכוח הממשיך לקיים ולהעמיד את חוקי הטבע בכל עת [אלשיך, מצודת דוד, עמנואל הרומי, אמרי דעת].