החוכמה האלוהית ממשיכה לתאר את קדמותה, ומצהירה כי הייתה קיימת עוד בטרם עוצב כדור הארץ על כל פרטיו. המילים עַד־לֹא מקשרות את הנאמר לפסוקים הקודמים, ומדגישות כי החוכמה נוצרה בטרם נבראה האדמה המיושבת [מצודת דוד, אמרי דעת]. מבחינה היסטורית של שלבי הבריאה, הכוונה היא לעידן שקודם היום השלישי, בטרם גזר ה' שיקוו המים למקום אחד ותראה היבשה [אלשיך, עמנואל הרומי], או בפשטות "בטרם עשה" [אבן עזרא].
בביאור המילים אֶרֶץ וְחוּצוֹת, מציגים הפרשנים שתי גישות עיקריות. הגישה המרכזית רואה בכך חלוקה גיאוגרפית של העולם: אֶרֶץ היא הקרקע העיקרית המוכנה וראויה ליישוב אדם, כגון מדינות, אזורי מחיה ושווקים, ואילו וְחוּצוֹת הם המקומות שאינם מוכנים כל כך ליישוב, או סביבותיהן של המדינות [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים חלוקה זו באופן רוחני ומהותי, כאשר הארץ מסמלת את ארץ ישראל, והחוצות מייצגים את שאר ארצות העולם [רש"י].
החלק השני של הפסוק, וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל, מתפרש על ידי רוב הפרשנים ככפל עניין במילים שונות, כדרך המליצה הפיוטית [רלב"ג, אבן עזרא, מצודת דוד]. המילה תֵּבֵל מכוונת לארץ המיושבת בבני אדם [מצודת ציון], והביטוי כולו מתאר את תחילת עפרות העולם, או את המבחר והחלק הגבוה והנגלה של האדמה [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. בנוסף, המילה וְרֹאשׁ יכולה להתפרש גם במשמעות של זמן, כלומר "קודם" בריאת היישוב [אבן עזרא].
לצד ההסבר הגיאוגרפי, קיימת גישה מדרשית הרואה בביטוי וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל רמז מובהק לבריאת האדם הראשון [רש"י]. לפי תפיסה זו, החוכמה מדגישה שהיא קדמה לא רק לעולם החומרי, אלא גם לאנושות עצמה. העפר שממנו נוצר האדם נלקח ממקום המזבח, שהוא טבור הארץ ונקודת המרכז שממנה מתפשט כל עפר העולם, ודרכה יונק העולם את שפעו. מכיוון שהחוכמה קדמה לבריאת האדם ולנקודת המרכז של העולם, הדבר מוכיח כי מהותה אינה גשמית והיא לא הולבשה בחומר רק כדי להתאים למידותיו של האדם, אלא היא קדומה ורוחנית ביסודה [אלשיך].