הבסיס לכל חכמה אמיתית ולמוסר טהור טמון ביכולת להתרחק מן השלילה ולמאוס בה. החכמה עצמה היא זו שפונה אל הבריות ומכריזה על הקשר ההדוק שבינה לבין יראת ה' [רש"י]. רוב הפרשנים מסכימים כי יִרְאַת ה' אינה רק תחושת רוממות, אלא היא בהכרח שְׂנֹאת רָע, כלומר התרחקות מוחלטת מכל חיסרון, מידה מגונה, יצר רע ותאוות העולם [אבן עזרא, עמנואל הרומי]. יראה זו היא התנאי המקדים המאפשר לאדם להשקיט את סערות נפשו ולהיכנע לחוקי החכמה האלוהיים [מלבי"ם].
הפסוק מפרט את הביטויים המרכזיים של אותו רע שיש לשנוא. ראשית, גֵּאָה וְגָאוֹן, מונחים המבטאים גאווה והתנשאות [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. יש המדייקים כי מדובר הן במידת הגאווה עצמה והן באדם הגאוותן [עמנואל הרומי]. הגאווה מוזכרת בראש הרשימה משום שהיא שורש לכל המידות הרעות וההפך המוחלט מהענווה הנדרשת ליראת ה' [אמרי דעת]. אדם גאוותן עלול לחשוב שיצריו הם הם החכמה, ובכך ללכת נגד האמת [מלבי"ם].
שנית, יש להתרחק מכל דֶּרֶךְ רָע, שהיא הנהגה קלוקלת והרגלי עבירה שהאדם השתרש בהם [אבן עזרא, מלבי"ם, מצודת דוד], או הליכה בדרכים של אמונות כוזבות וזרות [אמרי דעת].
הביטוי האחרון, וּפִי תַהְפֻּכוֹת, מתאר פה המלא בסילופים [ביאור שטיינזלץ], ואדם המהפך את דבריו מעניין לעניין ודובר את ההפך מהטוב והיושר [אבן עזרא]. זהו מצב שבו אדם אומר אחד בפה ואחד בלב [מצודת דוד], או חמור מכך, מצב בו הוא משתמש בשכלו ובדברי מוסר כדי להסוות ערמומיות ומטרות רעות [אלשיך, מלבי"ם]. גישה נוספת רואה בביטוי זה רמז לדבריהם של כופרים המעוותים את אמונת האמת [אמרי דעת].
בסיום הפסוק מכריזה החכמה: שָׂנֵאתִי. כלומר, כשם שיראת ה' משמעותה לשנוא את המידות הללו, כך גם אני, החכמה, שונאת אותן, שכן חכמת האמת והתהפוכות לא יכולות לעולם לשכון יחד באותו מקום [אבן עזרא, מצודת דוד].