הפסוק ממשיך לתאר את קריאתה הפומבית של החכמה, הניצבת במקומות המרכזיים וההומיים ביותר כדי להשמיע את קולה לכל עובר ושב.
ברמה המילולית, הפרשנים מסכימים כי לְיַד־שְׁעָרִים לְפִי־קָרֶת מתאר את פתח העיר, שהוא מקום הכינוס המרכזי והמפורסם שבו יושבים הזקנים והשופטים [אבן עזרא, מצודת ציון, עמנואל הרומי, שטיינזלץ]. עם זאת, ישנה גישה המפרשת את המילים לְפִי־קָרֶת באופן ספציפי יותר, כתקרה הבנויה מעל שער העיר שעליה נהגו לשבת [רש"י]. משמעות המילים מְבוֹא פְתָחִים היא פתחי השערים הפתוחים לרווחה, שבהם המוני בני אדם נכנסים ויוצאים בתדירות גבוהה [מצודת דוד]. במקומות אלו החכמה תָּרֹנָּה, כלומר מכריזה, צועקת ומשמיעה את דבריה בקול רם [רש"י, מצודת ציון, שטיינזלץ]. השימוש בפועל תָּרֹנָּה בלשון רבים מלמד כי הקריאה אינה של החכמה לבדה, אלא של החכמה והתבונה גם יחד, המשלבות את קולן וקוראות יחד אל העם [אלשיך, אמרי דעת].
מעבר לפשט, הפרשנים רואים במיקומים השונים המופיעים בפסוק משל לתהליכי רכישת ידע והשגה רוחנית. הגישה המרכזית רואה בכך ביטוי לפרסומה הגדול של החכמה, המבקשת להפיץ את תורתה ברבים ולא להסתירה [מצודת דוד, עמנואל הרומי]. בנוסף לכך, ההתקדמות מהשערים אל הפתחים מסמלת שלבים בחקירה השכלית: לְיַד־שְׁעָרִים מסמל את ההקדמות הרחוקות שמהן אדם חייב להתחיל כאשר הוא ניגש לסוגיה מורכבת, בעוד מְבוֹא פְתָחִים מסמל את המעבר ההדרגתי להקדמות קרובות יותר, שלב אחר שלב, עד להגעה אל האמת המבוקשת, כאשר החכמה והתבונה הן אלו שמדריכות את האדם בדרך הלוגית הנכונה [רלב"ג]. בדומה לכך, ההגעה אל הפתחים הפנימיים מסמלת את המעבר מלימוד שטחי אל לימוד עיוני ומעמיק, המהווה קביעות אמיתית בנתיבות החכמה [אלשיך].
מנגד, יש המפרשים את הפסוק כמתאר את הרבדים העמוקים והנסתרים של התורה. לפי גישה זו, לְיַד־שְׁעָרִים מייצג את חוקי התורה שבעל פה וההלכה, המסורים לסנהדרין ולחכמים היושבים בשערי העיר ומורים הלכה לכלל הציבור. לעומת זאת, מְבוֹא פְתָחִים מייצג את הסודות העמוקים של התורה, כדוגמת מעשה בראשית ומעשה מרכבה. סודות אלו אינם נדרשים ברבים בשערי העיר, אלא החכמה קוראת אותם בחדרי חדרים, רק בפני יחידי סגולה הראויים לכך [מלבי"ם].