בחלק זה של הספר משתנה מוקד הדיון מחכמת הנהגה ארצית ומעשית לתיאור של חכמה עליונה ושמימית, הנתפסת במושגים המופשטים והרחבים ביותר [ביאור שטיינזלץ]. החכמה עצמה היא הדוברת, והיא מצהירה על מעמדה כהוויה הראשונה והקדומה ביותר ביקום [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
במילים יְהֹוָה קָנָנִי מצהירה החכמה כי ה' ברא והמציא אותה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], והיא קנויה לו [מצודת דוד]. עצם השימוש בלשון קניין נועד להדגיש את המעבר מהעדר מוחלט למציאות [אמרי דעת]. יתרה מכך, הדגשה זו באה ללמד שרק ה' לבדו הוא קדמון לחלוטין ואינו זקוק לדבר, ואילו החכמה – על אף מעלתה העצומה – היא נבראת, ובכך נשללת התפיסה כאילו ישויות רוחניות עליונות היו קיימות מאז ומעולם לצד הבורא [עמנואל הרומי].
המשך הפסוק, רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז, מתאר כי החכמה נבראה בתחילת הבריאה, קודם שפעל ה' את שאר פעולותיו, ומזמן רב [רש"י, מצודת דוד]. עם זאת, חלק מהפרשנים מדגישים כי קדימות זו אינה בהכרח קדימות של זמן, שכן הזמן עצמו הוא נברא, אלא זוהי קדימות של סיבה וחיוב [אבן עזרא, אמרי דעת]. החכמה הייתה כוונתו הראשונה של ה' בבריאה [אבן עזרא].
הפרשנים מציגים מספר גישות להבנת מהותה של אותה חכמה קדומה. גישה אחת רואה בחכמה את התבנית וצורת כל העולמות; כלומר, החוקיות שעל פיה נמדדו, תוכננו ונבנו כל חלקי היקום מתחילתם ועד סופם, שכן ללא חכמה מכוונת, המציאות הייתה אקראית [מלבי"ם, אמרי דעת]. גישה שניה מזהה את החכמה עם העולם הרוחני הנשגב ביותר – השכלים הנפרדים, המלאכים, או האור הרוחני הראשון שנברא ביום הראשון, אשר קדמו לעולם החומרי [עמנואל הרומי]. גישה שלישית מפרשת את החכמה כמידת הרחמים של ה'; לפני בריאת העולם החומרי, עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, אך כיוון שהעולם לא יכול היה להתקיים כך, ה' הקדים וברא את מידת הרחמים הטהורה, והיא זו שמדברת בפסוק [אלשיך].
מתוך הבנות אלו, הפרשנים מצביעים על הבדל מהותי בין המילה דַּרְכּוֹ לבין המילה מִפְעָלָיו. המושג דרך מתייחס לשלב הקודם לעשייה בפועל [מלבי"ם באור המילות]. הוא מסמל את האצילות הרוחנית, המידות העליונות והעצם שאינו גשמי, שהם בבחינת השפעתו הישירה של ה' [מלבי"ם, אמרי דעת, אלשיך]. לעומת זאת, המושג מפעל מתייחס לעסק ולעשייה עצמה [מלבי"ם באור המילות], ומייצג את המציאות הגשמית, החומרית, ואת הנהגת העולם בפועל, שנוצרו לאחר מכן על ידי השתלשלות מהרוחני לחומרי [מלבי"ם, אמרי דעת, אלשיך]. לפיכך, החכמה קדמה לכל: היא הייתה ראשית ל"דרכו" (העולם הרוחני והמידות), וממילא קדמה גם ל"מפעליו" (העולם החומרי והמעשה).