החכמה האלוהית מצהירה על קיומה הקדום, שקדם לעיצובו הפיזי של העולם ולבריאת המבנים הגיאולוגיים היציבים והבולטים ביותר בטבע. קדימות זו אינה רק כרונולוגית, אלא מצביעה על כך שהעולם הרוחני קדם לעולם החומרי והיווה את התשתית לקיומו [עמנואל הרומי].
המילה חוֹלָלְתִּי משמעה נבראתי או נוצרתי [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. ביחס למילה הׇטְבָּעוּ, הפרשנים מציעים מספר כיווני חשיבה המשלימים זה את זה:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים גוזרת את המילה מלשון טביעה ושקיעה במים. בראשית הבריאה, יסוד העפר היה מכוסה כולו ביסוד המים, והיבשה טרם נראתה [מלבי"ם]. לפיכך, ההרים מתוארים כמי שיסודותיהם שקועים וטבועים בתוך מעמקי המים הראשוניים, בדומה לחפץ כבד השוקע במים [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון, עמנואל הרומי].
גישה נוספת מפרשת את המילה הׇטְבָּעוּ במשמעות של התבססות וקביעות. כלומר, בטרם ההָרִים קיבלו את צורתם המוגדרת, נוסדו ונקבעו ביציבות על מכונם בארץ [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. פירוש אחר מציע קשר למילה "טבע", דהיינו, בטרם ההרים סודרו וקיבלו את חוקיותם הטבעית [עמנואל הרומי].
מבט עמוק על תהליך יצירת ההרים והגבעות חושף את הפער שבין הרוחני לחומרי. הארץ במהותה היא ממשית ועכורה. תהליך יצירתה מתואר כהשלכת צרורות עפר רוחניים מתחת לכיסא הכבוד אל תוך המים. הצרורות הגדולים ששקעו במים הפכו להרים, והקטנים יותר לגְבָעוֹת. כדי שהעולם החומרי והגס יוכל בכלל להתקיים, התורה, שהיא החכמה העליונה, נדרשה לעבור תהליך של התפשטות והשתלשלות ממצבה הרוחני הדק. היא נאלצה לעטות לבוש חומרי יותר ולהיברא מחדש, וזהו סוד המילה חוֹלָלְתִּי – יצירה מחודשת שנועדה לגשר על הפער שבין כיסא הכבוד לארץ החומרית, ולאפשר את קיום העולם [אלשיך].