השגת החכמה והתורה אינה רק רכישת ידע, אלא זכייה בעצם הקיום ובחיבור עמוק עם הבורא. במסורת הקריאה והכתיב של המקרא, המילה נכתבת כ-מֹצְאִי אך נקראת מָצָא [מנחת שי]. מי ששוקד על דלתות החכמה וזוכה להשיגה, מָצָא חַיִּים.
הפרשנים מציגים גישות שונות לגבי מהותם של חיים אלו. גישה אחת רואה בכך הבטחה מקיפה הכוללת הן חיים גופניים של בריאות ופרנסה, והן את חיי הנפש [אבן עזרא, מלבי"ם]. מנגד, יש המדגישים כי מדובר בהשגת חיים נצחיים [רלב"ג]. תפיסה עמוקה יותר מציעה כי החכמה אינה רק אמצעי להשגת חיים כפרס חיצוני, אלא היא החיים עצמם; מי שהשיג את החכמה והאלוהות, השיג ממילא את החיים [עמנואל הרומי].
מעבר לחיים עצמם, האדם זוכה לתוספת ברכה: וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'. משמעות המילה וַיָּפֶק היא יוציא [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה להשגת קורת רוח מאת הבורא, כך שה' מרוצה מן האדם. ביטוי מעשי לכך הוא שה' יעזור לאדם וימלא את כל משאלותיו [רלב"ג]. הכרת דרכי ה' והשגתו הן עצמן הסיבה לכך שהאדם מוצא חן בעיניו [עמנואל הרומי].
התבוננות ייחודית על טיב הרצון הזה חושפת פרדוקס מרתק ביחסי אדם ואלוהים. בדרך כלל, אדם שניצל ממוות על ידי תרופה שנתן לו רופא, נדרש להכיר טובה ולשלם לרופא. אולם כאן, אף על פי שהאדם מצא חיים והיטיב עם עצמו, ה' הוא זה ששבע רצון מן האדם ומחזיק לו טובה על כך שבחר בחיים. יתרה מכך, חפצו הפנימי של ה' הוא להשפיע שפע ולהיטיב, והאדם העוסק בתורה כראוי הוא זה שמוציא, כלומר מפיק, את הרצון האלוהי הזה מהכוח אל הפועל [אלשיך].