השאיפה לחכמה ולמשמעת מוסרית עומדת בניגוד מוחלט לרדיפה אחר עושר חומרי. קנייני הרוח והשכל מעניקים לאדם ערך נצחי ששום אוצר פיזי אינו יכול לספק, והחכמה קוראת לאדם להעדיף את דרכיה על פני פיתויי העולם הזה.
בחלקו הראשון של הפסוק, הקריאה קְחוּ־מוּסָרִי וְאַל־כָּסֶף משמעותה שעדיף לבחור בקבלת תוכחת מוסר מאשר באגירת כסף [רלב"ג, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מציגים רבדים שונים לבחירה זו. גישה אחת מסבירה כי הכסף משמש כאמצעי תשלום לקניית דברי הבל חולפים, ואילו מוסר החכמה, שהוא יראת ה', הוא מעין מטבע רוחני שבאמצעותו קונים את חוקי החכמה עצמם [מלבי"ם]. גישה אחרת מזהירה שלא להחליף את המוסר בעבור ממון, שכן הרדיפה אחר הכסף עלולה להשחית את מידותיו של האדם ולהטות אותו מדרך הישר [אמרי דעת]. יש מי שרואה בכך קריאה להעדיף את לימוד חכמת הטבע והאלוהות על פני קנייני העולם השפל [עמנואל הרומי]. מנגד, יש המפרשים כי הדבקות בתורת ה' כרוכה לעיתים בייסורים ואף בעוני, קרי חוסר כסף, אך מוסר זה עדיף מכיוון שהוא מוביל לחיי העולם הבא [אלשיך].
בחלקו השני של הפסוק נאמר וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר. המילה חָרוּץ מתארת סוג משובח ומובחר של זהב [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בניגוד לכסף שנועד להוצאה שוטפת, הזהב נשמר בדרך כלל כאוצר. לכן, הפסוק מדגיש כי הדעת וידיעת סוד הנהגת ה' הם האוצר האמיתי שיש לאגור בתוך הנפש, והם יקרים וטובים יותר מכל זהב פיזי [מלבי"ם]. קנייני העולם החומרי הם זמניים והזמן עתיד לשלול אותם מבעליהם, בעוד שקנייני החכמה והדעת הם נצחיים ונמצאים מעל לזמן [עמנואל הרומי].
סדר הדברים בפסוק, המקדים את המוסר לדעת, אינו מקרי. משמעת מוסרית וקיום המצוות הם השלמות הראשונית וההכרחית של האדם. רק לאחר שאדם קונה לעצמו מידות טובות ומוסר קבוע, הוא יכול להפוך לכלי קיבול ראוי לחכמה ולדעת [אמרי דעת].