קריאתה הפומבית של החכמה מופנית אל כלל האנושות, כמעין כרוז המבקש להדריך את הכלל, בניגוד לפיתויי החטא המכוונים בעיקר אל חסרי הדעת [אמרי דעת]. בפנייתה, החכמה מחלקת את שומעיה לשתי קבוצות שונות, תוך שימוש בלשונות פנייה המותאמים למצבה של כל קבוצה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה אִישִׁים מתארת מעמד רוחני ואינטלקטואלי גבוה. אלו הם האנשים הגדולים, החשובים, תלמידי החכמים והשלמים במידותיהם, אשר כבר זיככו את ליבם והכינו אותו להיות משכן לחכמה [אלשיך, מלבי"ם, עמנואל הרומי]. הודגש כי השימוש במילה "איש" במקרא, כאשר היא מופיעה ללא תוספת, מכוונת לרוב לאדם חסיד ושלם [עמנואל הרומי]. לעומת זאת, גישה שונה מפרשת את המילה אִישִׁים כמתייחסת לעשירים [אבן עזרא], או פשוט לאנשים באופן כללי [מצודת ציון].
מנגד, הצירוף בְּנֵי אָדָם מייצג את המוני העם. לפי הגישה הרוחנית, אלו הם האנשים הפשוטים, חסרי החכמה, או אלו שטרם הגיעו לשלמות אך יש בהם את הפוטנציאל והכוח לכך [אלשיך, עמנואל הרומי]. לפי הגישה הכלכלית, אלו הם העניים, כך שהפסוק מדגיש שהחכמה פונה לעשיר ולאביון כאחד [אבן עזרא].
הפרשנים מצביעים על הבדל מהותי בין אופן הפנייה לשתי הקבוצות: אל הקבוצה הראשונה הפנייה היא בלשון אֶקְרָא. זוהי קריאה ישירה, ממוקדת וקרובה. מכיוון שאנשים אלו כבר קרובים אל החכמה ונמצאים במדרגה הראויה, הפנייה אליהם נעשית כשיח ישיר ואין צורך בהרמת קול כדי לקרוא להם [אלשיך, מלבי"ם, עמנואל הרומי].
לעומת זאת, אל המוני העם הפנייה היא בלשון וְקוֹלִי. ביטוי זה מסמל את הרמת הקול הנדרשת כדי להגיע אל מי שנמצא רחוק. ההמון זקוק לקול רם שידריך אותו בדרך הישרה. אף על פי שהקריאה המקורית לא נועדה להם באופן בלעדי, החכמה נושאת את קולה אל הכלל, כדי שכל אדם יוכל לשמוע, להיות מודרך, ולזכות לקבל ממנה כפי רמת הבנתו ויכולתו [מלבי"ם, עמנואל הרומי].