קולה של החכמה האלוהית מהדהד משחר הקיום, ומעיד על נוכחותה בשלבי העיצוב והתכנון של היקום. עוד בטרם קיבל העולם את צורתו הסופית, החכמה כבר הייתה קיימת והיוותה את התשתית לסדר הקוסמי והארצי המדויק.
המילה בַּהֲכִינוֹ מציינת זמן, כלומר בעת שה' כונן ויצר את השָׁמַיִם [אבן עזרא]. החכמה מצהירה כי שָׁם אָנִי – היא קדמה לבריאת השמים ונכחה ברגע יצירתם [מצודת דוד]. הפרשנים חלוקים בהגדרת השמים הללו: יש שרואים בהם את הרקיע ומקום העננים [מלבי"ם], אך הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במערכת הכוללת של הגלגלים, הכוכבים ומסלוליהם. ה' הכין את הכוכבים במספרם, בגודלם ובתנועתם המורכבת כדי להשפיע על העולם התחתון, סדר מופלא שהתאפשר רק באמצעות חכמתו העצומה [רלב"ג, אמרי דעת]. הדגשת החכמה כי הייתה שם נועדה להבהיר שה' לא נעזר במלאכים בבריאת השמים אלא פעל לבדו, שכן ה' וחכמתו הם מהות אחת בלתי נפרדת [אלשיך, אמרי דעת], אם כי יש הרואים בכך רמז לבריאת הגלגלים באמצעות שכלים נבדלים רוחניים [עמנואל הרומי].
המשך הפסוק מתאר את פעולת השרטוט האלוהי: בְּחֻקוֹ משמעו בעת שחקק [אבן עזרא, מצודת ציון], והמילה חוג מתארת עיגול, מסלול כדורי, או את כלי המחוגה שבאמצעותו משרטטים מעגלים מדויקים סביב נקודת מרכז [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון]. פעולה זו מתארת כיצד ה' חקק את המסלולים הכדוריים של השמים, כביכול שרטט במחוגה גלגל בתוך גלגל [רלב"ג, עמנואל הרומי]. במקביל, שרטוט זה מבטא את קביעת גבולות הארץ ותיחום הים ביבשה כדי שלא יעבור את גבולו [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
נקודת המרכז של אותו שרטוט קוסמי נעשתה עַל־פְּנֵי תְהוֹם [אבן עזרא]. המושג תְהוֹם מכוון לכדור הארץ המהווה את מרכז היקום [רלב"ג, אמרי דעת], או לפני המים התחתונים שנותרו לאחר שה' הבדיל בין המים העליונים לתחתונים בעת עשיית הרקיע [אלשיך]. הסיבה שהפסוק מזכיר דווקא את התהום ולא יסודות אחרים כמו אדמה, אש או אוויר, היא שבתחילת הבריאה הארץ הייתה מכוסה כולה במים ולכן לא נראתה, ואילו האש והאוויר הם יסודות בלתי נראים בטבעם. לפיכך, המים היו היסוד המוחשי והנראה ביותר שעל פניו חקק ה' את גבולות העולם [עמנואל הרומי].