השגחתו של ה' על האדם מקיפה ומוחלטת, וחודרת מבעד לפעולות הפיזיות הפשוטות ביותר ועד לרבדים הנסתרים של התודעה. ידיעה אלוהית זו אינה מוגבלת להווה, אלא צופה את העתיד ומקדימה את מחשבותיו של האדם עוד בטרם נוצרו.
הכרת הפעולות הפיזיות באה לידי ביטוי במילים שִׁבְתִּי וְקוּמִי. רוב הפרשנים רואים בצירוף זה ייצוג כולל של כלל תנועות האדם ופעולותיו הפיזיות [מאירי, ביאור שטיינזלץ]. פעולות יומיומיות אלו, הנעשות לעיתים כפעולות רצוניות ללא בחירה שכלית מעמיקה [מלבי"ם], נובעות תמיד מצורך או מחפץ פנימי. ה' לבדו הוא היודע את מספרן המדויק ואת תכליתן של כל התנועות ההפוכות הללו, ידיעה שאפילו האדם עצמו אינו מסוגל להכיל [אבן עזרא, רד"ק]. ה' אינו מכיר רק את הפעולה עצמה, אלא גם את המחשבה המקדימה המניעה את הקימה והישיבה [מצודת דוד].
לאחר הפעולות החיצוניות, עובר המוקד אל העולם הפנימי במילה בַּנְתָּה, שמשמעותה הבנה [מצודת ציון], ולמילה לְרֵעִי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מהשורש רעיון, כלומר ה' מבין את מחשבותיו ורעיונותיו של האדם, ואת הפעולות הנעשות מתוך בחירה שכלית. כך ה' מכיר את האדם מבחוץ ומבפנים [ביאור שטיינזלץ]. לעומת גישה זו, יש המפרשים את המילה מלשון חברות ורעות, ולפיהם הכוונה היא שה' מבין כיצד למשוך ולקרב את האדם אליו מתוך חיבה [רש"י].
ההבנה האלוהית מתרחשת מֵרָחוֹק. הפרשנים מסכימים כי אין מדובר רק במרחק פיזי, אלא במרחק של זמן. ה' מבין את מחשבות הלב מזמן רחוק, עוד משעת בריאת האדם, והוא יודע את הרעיון הרבה לפני שהאדם בכלל חושב עליו [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
ברובד פרשני נוסף, יש הרואים בפסוק רמז לסיפורו של אדם הראשון ולתוכנית האלוהית לבריאה. לפי גישה זו, שִׁבְתִּי וְקוּמִי מתאר את המעבר של אדם ממצב בטוח של ישיבה, אל הקימה והשוטטות בארץ שהובילו לפיתוי חווה על ידי הנחש. על פי קו מחשבה זה, המילה לְרֵעִי במובן של חבר מכוונת למלך המשיח, שה' הכין מֵרָחוֹק בסוד הבריאה עוד טרם נברא העולם, כדי לתקן את חטאו של אדם הראשון ואת המוות שהביא לעולם [אלשיך].