ידיעתו של ה' מקיפה את כל קורות האדם והעולם, החל מהשלב ההיולי והראשוני ביותר של הקיום, ועד לאחרית הימים. השגחה זו אינה מוגבלת בזמן או בצורה, והיא צופה את העתיד להתרחש עוד בטרם נוצרה המציאות בפועל.
המילה גָּלְמִי מתארת מהות שטרם נגמרה מלאכתה, חומר גלם נטול צורה מוגדרת, או גוף ללא רוח ושכל [מצודת ציון, אבן עזרא, המאירי]. רוב הפרשנים מסבירים זאת על דרך התפתחות העובר, כטיפה הראשונית והקפואה בטרם ניכרים בה האיברים, אשר ה' נותן בה כוח להתרקם ולהיווצר [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את המילה על אדם הראשון בשעה שהיה מוטל כגולם חסר חיים, אשר עפרו נאסף מכל קצוות תבל [תורה תמימה, אלשיך].
הביטוי וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ משמש משל לידיעתו הברורה והמוחלטת של ה'. כל המקרים, הנבראים, ואפילו תבנית האיברים העתידים להיווצר, גלויים וידועים לפניו כאילו הם כבר רשומים בספר [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ, המאירי]. גישה נוספת רואה בכך רמז ל"ספר תולדות אדם" שהראה ה' לאדם הראשון, ובו רשומים מראש כל הדורות העתידים לצאת ממנו [רש"י, אלשיך]. [מלבי"ם] מציג תפיסה רעיונית רחבה יותר, ולפיה האדם הוא מעין "עולם קטן" המקביל לעולם הגדול. ה' מביט כביכול בשני "ספרים": בגולם של האדם הכולל את כל כוחות הטבע, ובספר מעשה בראשית, ורואה את ההתאמה והאחדות המוחלטת ביניהם.
המילים יָמִים יֻצָּרוּ מתפרשות כשני תהליכים מקבילים. במישור האישי, יצירת איברי האדם אינה מתרחשת בבת אחת, אלא דורשת ימים רבים של התפתחות הדרגתית [רד"ק, אבן עזרא, המאירי]. במישור הכללי וההיסטורי, מדובר על ששת ימי הבריאה או על ששת אלפי שנות קיומו של העולם [אלשיך, מלבי"ם].
בחלקו האחרון של הפסוק, וְלֹא אֶחָד בָּהֶם, קיימת מסורת של קרי וכתיב, והפרשנים משלבים את שתי המשמעויות. לפי הכתיב באות אל"ף, המשמעות היא שה' צפה את כל האיברים והמעשים עוד בטרם היה קיים אפילו אחד מהם במציאות [רש"י, רד"ק, אבן עזרא]. לפי הקרי באות וי"ו (ולו), הפירוש הוא שלגבי ה' כל הימים והזמנים נחשבים כרגע אחד מחובר, ואין לפניו הבדל בין עבר לעתיד כי הוא מכיר כל יחידת זמן כמציאות פרטית [רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ].
גישות נוספות מציעות פרשנויות ייחודיות למילה אֶחָד. [המאירי] מסביר כי הגוף מתקיים ימים רבים ללא הרוח והכוח השכלי, שהם החלק ה"אחד" והמיוחד שה' נופח באדם מאוחר יותר. [אלשיך] מפרש זאת על תוחלת החיים: יומו של ה' הוא אלף שנים, ומכל תולדות האדם אין אפילו אחד שחי יום שלם כזה, שכן גם אדם הראשון מת בטרם השלים אלף שנות חיים. לבסוף, יש הדורשים את הפסוק על ימים מיוחדים בשנה: מתוך כלל הימים שנוצרו, בחר ה' יום אחד מיוחד לחלקו – את יום השבת, או לחלופין את יום הכיפורים, שנועד לסליחה ולבירור דינם של בני האדם שמעמדם הרוחני טרם הוכרע ודומים בכך ל"גולם" [רש"י, המאירי].