הפסוק מבטא את תחושת האפסיות והמוגבלות של האדם אל מול מציאות עליונה שאינו מסוגל להכיל או להבין. מבחינה לשונית, המילה נכתבת פלאיה אך נקראת פליאה [מנחת שי]. מילה זו משמשת כשם תואר למילה דעת, המכוונת למחשבה או לידיעה [אבן עזרא], ומשמעותה היא דבר מכוסה ונעלם [מצודת ציון]. המילה נשגבה פירושה חזקה, והמילה אוכל מבטאת יכולת [מצודת ציון].
הפרשנים מציגים מספר דרכים להבנת אותה "דעת" פלאית. גישה אחת רואה בפסוק ביטוי לפער העצום שבין ידיעת ה' להשגת האדם. ידיעתו של ה' חובקת את האדם מכל עבר, בוחנת אותו לעומק ואינה מותירה בו שום צד חשוף או נעלם, וזהו מצב שהאדם אינו מסוגל להבין או להכיל [ביאור שטיינזלץ]. פליאה זו נחלקת לשתי רמות: פליאה מתארת דבר שבאופן עקרוני ניתן להשגה אך הוא נעלם מן האדם הפרטי, בעוד שהמילה נשגבה מתארת פליאה מוחלטת שהיא למעלה מבינתו של כל אדם באשר הוא [מלבי"ם]. יש מי שממקד פליאה זו ביצירת גוף האדם, המורכב מארבעה טבעים מנוגדים לחלוטין, והם חום וקור, לחות ויובש. החכמה האלוהית הממזגת את ההפכים הללו כדי לקיים את הגוף היא ידיעה נשגבה שהאדם אינו יכול להשיג [רד"ק].
מנגד, גישה פרשנית אחרת קושרת את הפסוק לפסוקים הבאים אחריו, ורואה בו ביטוי לחוסר היכולת להימלט מה'. ה"דעת" המכוסה מן האדם היא הידיעה כיצד לברוח או היכן להסתתר מפני ה' [רש"י]. מאחר שה' מקיף את האדם מכל צד, כל תחבולה או ניסיון למצוא מקום מסתור, בפרט כאשר האדם חוטא ומבקש להתחבא, הם דבר חזק וקשה מדי שהאדם לא יוכל לעולם לדעת או לבצע [מצודת דוד, מאירי].
גישה ייחודית ושונה לחלוטין מוציאה את הפסוק מהקשרו הישיר וקוראת אותו כאלגוריה על חטא עץ הדעת. לפי פירוש זה, הדובר הוא אדם הראשון המתייחס לחוה. ה"דעת" הפלאית היא הבינה היתרה שניתנה לאישה בבריאתה, שהייתה גדולה משלו. אדם מודה שחוה גברה עליו והיא נשגבה ממנו, והוא לא היה יכול לעמוד בפניה ולא אוכל לה כאשר פיתתה אותו לאכול מפרי העץ, ובכך הוא מטיל עליה את עיקר האשמה למעשה החטא [אלשיך].