האדם בוחן את האפשרות להימלט או להסתתר, אך מגלה כי אפילו האפלה העמוקה ביותר אינה מהווה מסתור. המחשבה להשתמש בחשכת הלילה כמקום מפלט מתבררת כאשליה, שכן נוכחותו של ה' חודרת כל חושך.
הפרשנים מסכימים כי המילה וָאֹמַר מבטאת מחשבה פנימית, מעין "אמרתי בלבי" או "אם אחשוב" [אבן עזרא, מצודת דוד]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפועל יְשׁוּפֵנִי נגזר מהשורש נשף, שמשמעותו חושך ואפלה. לפיכך, כוונת המשפט אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי היא שאם האדם יחשוב שהחושך יכסה ויעלים אותו, וכך יסתיר את מעשיו ומחשבותיו מעיני ה' [רד"ק, אבן עזרא, מאירי, מצודת ציון, מלבי"ם]. מנגד, יש המקשרים את המילה יְשׁוּפֵנִי לחטא עץ הדעת ולקללת הנחש ("ואתה תשופנו עקב"), ומפרשים זאת כפחד מכך שחשכת הלילה תאפשר לכוחות שליליים ולנחש לפגוע באדם [אלשיך].
לגבי המשך הפסוק, וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי, המילה בַּעֲדֵנִי מתפרשת כ"נגדי", "סביבי" או "בשבילי" [מצודת ציון, שטיינזלץ]. באשר למילה אוֹר, קיימת מחלוקת בין הפרשנים כיצד להבינה בהקשר של הלילה:
גישה אחת גורסת כי המילה אוֹר משמשת כאן בלשון נקייה, ומשמעותה האמיתית בפסוק היא דווקא אופל וחושך. לפי פירוש זה, האדם ממשיך את מחשבתו ואומר שהלילה יהיה חשוך ואפל סביבו, וכך ישמש לו כמסתור [רש"י, שטיינזלץ].
גישה שנייה מסבירה שהפועל יְשׁוּפֵנִי נמשך גם לחלקו השני של הפסוק, והכוונה היא שהלילה יחשיך ויעלים את האור שסביב האדם [אבן עזרא, מלבי"ם].
גישה שלישית מפרשת את המילה אוֹר כפשוטה. לפי תפיסה זו, גם אם האדם מקווה להסתתר, הלילה החשוך מאיר סביבו כיום, וה' רואה אותו בחשיכה בדיוק כפי שהוא רואה אותו באור השמש [רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא].
ברובד נוסף, יש הרואים בהנגדה בין החושך לאור רמז למצבים קיומיים ורוחניים. כך למשל, החושך משול לעולם הזה, בעוד האור מסמל את העולם הבא [תורה תמימה]. פירוש אחר רואה באור הלילה עדות לאהבת ה' לאדם, ומקשר זאת לאור הגנוז מששת ימי בראשית שהמשיך להאיר גם בליל השבת הראשון ללא חושך, ובכך הוכיח שהאור נוצר לכבודו של האדם ובעבורו [אלשיך].