התהוות החיים ברחם היא פלא נסתר מעין אדם, אך גלויה וידועה לחלוטין בפני בורא העולם. המשורר מתבונן על ראשית קיומו, החל מהשלבים המוקדמים והנעלמים ביותר של יצירתו, ומכיר בכך שהשגחת ה' מלווה אותו עוד בטרם קיבל צורה.
המילים לֹא נִכְחַד משמען לא נעלם או הוסתר. לגבי המילה עַצְמִי, רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לעצם ההוויה, התכונות הפנימיות ועצמות הגוף. עם זאת, יש המפרשים זאת כפשוטו, כגוף הפיזי [רד"ק], ויש הרואים בכך ביטוי לכוח פוטנציאלי חבוי שטרם יצא אל הפועל, כמו הזקנה שמצויה בכוח אצל הנער הצעיר [אבן עזרא], או כעוצם וכוח הטיפה הראשונית שממנה נוצר האדם [אלשיך].
הביטוי אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר מתאר את ראשית היצירה. חלק מהמפרשים מסבירים כי מדובר על רגע ההזרעה וההתעברות [רש"י, אלשיך], ועל תהליך הקרשת הזרע ועיצובו, בדומה לאופן שבו מגבנים גבינה מחלב [רד"ק, מאירי]. מנגד, יש החולקים על כך וסבורים שהמילה נגזרת משורש "עשייה" פשוטה ולא מלשון עיסוי וסחיטה [אבן עזרא]. גישה רוחנית יותר מפרידה בין חלקי הפסוק, ומסבירה כי העשייה בסתר מתייחסת דווקא לבריאת הנפש הרוחנית שנאצלה ממקום נסתר ועליון [מלבי"ם].
המשך היצירה מתואר במילה רֻקַּמְתִּי. הפרשנים מסכימים כי יצירת הוולד – על גידיו, עצמותיו, בְּשָׂרוֹ ועורו – משולה למלאכת הרקמה. כשם שהרקמה מורכבת מחוטים רבים ומהלכים מסתבכים, כך גם התהוות איברי האדם [רד"ק, מצודת ציון, מאירי]. בראייה המשלבת גוף ונפש, הריקום מתאר את יצירת הגוף הפיזי המשמש כלבוש מדויק לנפש הרוחנית, כך שכל איבר גשמי מקביל לכוח רוחני, מה שמוכיח כי יוצר אחד ברא את שניהם [מלבי"ם].
המקום שבו מתרחש פלא היצירה מכונה בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ. רוב הפרשנים מסבירים כי אין הכוונה לאדמה של ממש, אלא לדימוי של הרחם – מקום שפל, אפל ונסתר, הדומה למעמקי הארץ [רד"ק, אבן עזרא]. על פי מסורת חז"ל, הביטוי מצביע באופן מדויק על המדור התחתון שבמעי האם, שם שוהה העובר בחודשי ההיריון הראשונים [תורה תמימה, רש"י, מצודת דוד].