הפסוק עוסק ברשעים ובאופן שבו הם מנצלים את שם ה' או את האמונה בו כדי להצדיק ולהוציא לפועל את כוונותיהם הרעות.
הפרשנים נחלקו בביאור המילה יֹמְרוּךָ. גישה אחת גורסת כי המילה נגזרת משורש א.מ.ר (כאשר האות אל"ף הושמטה), ומשמעותה שהרשעים מזכירים את ה' או מדברים בו [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה שניה מפרשת את המילה מלשון רוממות, גדולה והתנשאות, בדומה לביטוי "את ה' האמרת" [מצודת ציון, מלבי"ם, המאירי].
שאר מילות הפסוק זכו להסכמה רחבה: לִמְזִמָּה מתפרשת כמחשבה רעה, תועבה או מעשה פשע [רד"ק, מצודת ציון]. המילה נָשׂוּא מובנת כפועל בעבר (נשאו) שהתווספה לו האות אל"ף בסופו [רש"י, אבן עזרא, המאירי, מנחת שי], והמילה עָרֶיךָ פירושה אויביך ושונאיך [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, מנחת שי].
מתוך הגדרות אלו, עולות שתי דרכים מרכזיות להבנת הפסוק כולו.
הדרך הראשונה מתמקדת בצביעות ובשימוש ציני בשם שמים. לפי כיוון זה, אויבי ה' מזכירים את שמו, נשבעים בו ואף מרוממים אותו כלפי חוץ, אך עושים זאת לִמְזִמָּה – לשם קידום מזימותיהם הרעות וחיזוק עבודת האלילים שלהם. בכך, אותם רשעים נושאים את שם ה' לַשָּׁוְא עבור דברים חסרי ערך ותוכן [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הדרך השנייה מציגה תפיסה של כפירה בהשגחה הפרטית. לפי פירוש זה, הרשעים "מרוממים" את ה' וטוענים כי הוא נשגב מכדי להשגיח על מעשי בני האדם בעולם השפל. הם מייחסים לה' שלמות כביכול, וטוענים שאין זה מכבודו לעקוב אחר מחשבות האדם ופרטי המציאות. אולם, רוממות זו נעשית לִמְזִמָּה, שכן מטרתה האמיתית היא לפטור את עצמם מדין וחשבון ולאפשר להם לחטוא באין מפריע, מתוך מחשבה שאין מי שרואה ומעניש. משום כך, ההתנשאות שהם מייחסים לה' היא לַשָּׁוְא, שכן אין בה כבוד אמיתי אלא ייחוס חסרון וסילוק ההשגחה האלוהית מהעולם [אלשיך, מצודת דוד, מלבי"ם, המאירי].