האדם אינו יכול להימלט מנוכחותו של ה', גם אם ינסה לחצות את העולם כולו במהירות בלתי נתפסת. רוב הפרשנים מבינים את הביטוי אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר כמשל למהירות עצומה. הדימוי מתאר מצב שבו האדם מצמיח כנפיים ועף במהירות שבה בוקע אור השחר, המבהיק ומתפשט ברגע אחד מקצה המזרח ועד לסוף המערב [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, המאירי]. אבן עזרא מדייק כי מדובר באור הראשון המשתקף בעננים רגע לפני זריחת השמש עצמה. משמעות משלימה לביטוי היא כיוונית, כאשר השחר מסמל את נקודת המוצא בקצה המזרח [ביאור שטיינזלץ].
המעוף המהיר ממשיך עד לקצה השני של העולם, אל המקום שבו אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם. הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לסוף פאת מערב. הסיבה שהמערב מכונה "ים" היא משום שהים הגדול שוכן ממערב לארץ ישראל. עם זאת, אבן עזרא מציע כי ייתכן שהכוונה היא גם לים ממש, ובכך הפסוק משלים את תיאור חלקי היקום שהוזכרו בפסוקים הקודמים של המזמור – לאחר שהוזכרו השמים והשאול, כעת מוזכר הים. המהלך כולו מתאר תנועה מהירה מן המזרח אל המערב, אך גם שם, בסוף העולם, מגלה האדם שאינו יכול להתקיים מחוץ להשגחתו של ה' [רד"ק, מלבי"ם].
גישה שונה לחלוטין, רוחנית וסמלית, מציע האלשיך. לשיטתו, כַנְפֵי שָׁחַר אינם מושג גיאוגרפי או תיאור של מהירות, אלא סמל להתפשטות השכינה והטוב בעולם. אַחֲרִית יָם מתפרש כקו הגבול המדויק שבו מסתיימת התפשטות הקדושה הזו. לפי פירוש זה, הפסוק מתאר אדם המבקש לחסות בקצה גבול השכינה, בנקודת התפר שבין הטוב והרע, מתוך מטרה להיאחז בסוף גבולות הטוב ולהימנע מכניסה אל תוך תחומי הרע.