ידיעתו המוחלטת של ה' מקיפה את האדם עד כדי כך שהיא מקדימה אפילו את יכולת הביטוי האנושית. המונח מלה מתייחס לעניין של דיבור [מצודת ציון], וההסכמה הרחבה בקרב רוב הפרשנים היא כי עוד בטרם האדם מתחיל לדבר, או לפני שהמילה נהגית בשלמותה על הלשון, ה' כבר יודע את כל מה שעתיד להיאמר [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם]. רעיון זה נועד להפליג בשבחו של ה', היודע את מחשבת האדם עוד בטרם יצאה מן הכוח אל הפועל והפכה לדיבור של ממש [המאירי].
רובד עמוק יותר של ידיעה זו נוגע לפער שבין המחשבה לבין הדיבור בפועל. לעיתים אדם מתכנן בליבו לומר דבר מה, אך המילים שיוצאות מפיו שונות ממחשבתו המקורית. ה' יודע מראש לא רק את כוונת הלב, אלא גם את המילים המדויקות שהאדם עתיד להוציא בשפתיו, אף על פי שהאדם עצמו עדיין אינו יודע כיצד ינסח את דבריו בסופו של דבר [רד"ק].
לצד זאת, יש המפרשים את הפסוק כביטוי למגבלותיו של האדם מול הידיעה האלוהית. מחד גיסא, האדם אינו יכול לחדש דבר בדיבורו, שכן הכול כבר גלוי וידוע לפני ה' [ביאור שטיינזלץ]. מאידך גיסא, הפסוק מתאר מצב שבו לאדם פשוט חסרות מילים. גם כאשר קצרה לשונו מלהביע את ההוכחות לגדולת ה', או לתאר את ידיעתו המקיפה והקרובה, ה' יודע ומבין את כל אותן מחשבות עמוקות שנותרו ללא ביטוי מילולי [אלשיך, ביאור שטיינזלץ].