תהלים, פרק קמ״ז, פסוק א׳

קריאה נבואית זו לקראת בניין ירושלים וקיבוץ הגלויות קוראת לומר הַלְלוּ יָהּ, מתוך התבוננות בהשגחת ה' על עם ישראל בטבע ובהיסטוריה. הפעולה של לשיר ולזמר, כלומר זַמְּרָה, מוגדרת כדבר כִּי טוֹב משום שהיא מסבה אושר לאדם ומופנית לאל הטוב, והכינוי אֱלֹהֵינוּ מבטא את ההשגחה הנסית או את החובה להודות גם על ייסורי הגלות שבהם מסתתרת הטבתו. בנוסף מתואר כִּי נָעִים לזמר לה' המיטיב, והתְהִלָּה כלפיו היא נָאוָה, כלומר דבר יפה וראוי או דבר שנכספים אליו. צורות שבח אלו משקפות שתי מדרגות: הזמרה נאמרת על הטוב שבהנהגה הנסית החריגה, ואילו התהילה מתייחסת להנהגה השגרתית והמסודרת של העולם, ולכן מתוארת במונחים של יופי ונוי.