תחושת בדידות מוחלטת וייאוש עמוק מציפה את הדובר, החש כי הוא נמחק לחלוטין מתודעת סביבתו. כדי לתאר את הניתוק והשכחה, נעשה שימוש בשני דימויים שונים: שכחתו של אדם שהלך לעולמו, ואובדנו של חפץ דומם.
הדימוי הראשון, נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב, מתאר מצב שבו המכרים והקרובים התייאשו לחלוטין משובו של האדם. הם מתנחמים ומשלימים עם חסרונו, ממש כשם שמשלימים עם מותו של אדם שאין כל תקווה שישוב לחיים [רד"ק, מאירי]. על פי חז"ל, תהליך טבעי זה של שכחת המת מן הלב מתרחש לאחר שנים עשר חודשים מיום הפטירה [תורה תמימה].
הדימוי השני, הָיִיתִי כִּכְלִי אֹבֵד, מעצים את תחושת חוסר הערך. מבחינה לשונית, המילה אֹבֵד מתארת חפץ שהולך לאיבוד, שכן השפה העברית מייחסת את פעולת האובדן לחפץ עצמו שאובד מן הבעלים, ולא לבעלים המאבד אותו [רש"י]. הפרשנים מסכימים כי אין מדובר בכלי יקר או חשוב, אלא בכלי פשוט, שכאשר הוא אובד, איש אינו מחפש אחריו והוא נשכח מיד מהזיכרון [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. כשם שהבעלים מתייאשים מכלי שאבד, כך סביבתו של הדובר התייאשה ממנו [רד"ק, מאירי].
מתוך שני הדימויים הללו עולה הקבלה, אך גם הבדל מהותי. בעוד שאדם מת נשכח מלבם של בני דורו, נשמתו אינה אובדת ויש לו תקווה וקיום בעולם הבא. לעומת זאת, כלי שאבד ונשבר כלה מן העולם וחדל להתקיים לחלוטין. מכאן עולה כי הדובר אינו מצר רק על סבלו הגופני, אלא חרד שגורלו יהיה כשל כלי אובד, והוא ניצב בפני סכנה של כיליון מוחלט ואפס תקווה ללא זכר, גורל שנמנע לבסוף רק בזכות ישועת ה' [אלשיך].