תפילתו של משורר התהילים מציגה ניגוד ברור בין תקוותו שלו לבין גורלם של רודפיו, תוך בקשה שהצדק האלוהי יבוא לידי ביטוי במציאות.
הפרשנים מסכימים כי הבקשה אַל אֵבוֹשָׁה מבטאת תקווה שלא לנחול אכזבה ושלא לשוב ריקם מלפני ה'. הנימוק לכך, כִּי קְרָאתִיךָ, נובע מעצם הפנייה והביטחון באל; הואיל והמשורר שם את מבטחו בה', מן הראוי שתפילתו תיענה והוא לא יחווה את הבושה שבחוסר מענה.
לעומת זאת, המשורר מבקש כי יֵבֹשׁוּ רְשָׁעִים. בושה זו מוסברת כאכזבה מוחלטת של הרשעים מתוחלתם וממזימותיהם לפגוע במשורר, שכן הם מעולם לא קראו לה' ולא שמו אותו לנגד עיניהם [רד"ק, מאירי]. גישה שונה מציעה כי הבושה המיועדת לרשעים נועדה להתרחש בעולם הזה, כאשר יראו את השגחת ה' מצילה את המשורר מידם. תחושת הכישלון והפליאה על כך שלא יכלו לו, נועדה לעורר אותם לחזור בתשובה, שכן ה' אינו חפץ במות הרשע אלא בשובו מדרכו הרעה [אלשיך].
בביאור המילים יִדְּמוּ לִשְׁאוֹל, המכוונות לירידת הרשעים לקבר או לגיהינום, נחלקו הפרשנים לגבי משמעות המילה יִדְּמוּ:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה מלשון שתיקה ואילמות; הרשעים, שרדפו והמו, ישתתקו וייאלמו בעקבות מותם וירידתם לשאול [רש"י, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
גישה שנייה מפרשת את המילה מלשון כריתה והשמדה, כלומר הרשעים ייכרתו מחייהם ויירדו לאבדון [רד"ק, מצודת ציון, מצודת דוד, מאירי].
גישה שלישית, הממשיכה את קו המחשבה של החזרה בתשובה, מפרשת את המילה מלשון דמיון ומחשבה; הרשעים ידמיינו וישוו לנגד עיניהם את עונש השאול והאבדון המצפה להם, ומתוך חרדה זו ישובו מדרכם הרעה [אלשיך].