מצוקה נפשית ופיזית עמוקה מביאה את האדם לכדי קריסה של ממש, כאשר צרות החיים מכריעות את הגוף ואת הנפש גם יחד. משורר התהלים מבטא תחושת כיליון ואובדן הנובעת מטרדות העולם. יש המייחסים מצב זה לתקופה שבה נאלץ דוד לברוח מפני שאול מאז שעורר את קנאתו, תקופה שבה חי ביגון מתמיד וכפסע מן המוות [רד"ק]. הטרדות הקיומיות הללו אינן מהוות רק סכנה פיזית, אלא גורמות ליגון עמוק לנפש וסכנה לאובדנה [מאירי], מצב המלווה בתחושת החמצה על כך ששנות החיים מתכלות במנוסה מאויבים במקום בעבודת ה' [אלשיך].
הפסוק בנוי במבנה מקביל המדגיש את הפגיעה הכפולה, הפנימית והחיצונית. בְיָגוֹן מתאר את הצער הפנימי שבלב, בעוד שבַּאֲנָחָה מבטא את הפעולה החיצונית והמוחשית של הצער. בדומה לכך, המילה חַיַּי מתייחסת לכוח החיים הפנימי, לעומת וּשְׁנוֹתַי המציינות את ממד הזמן החיצוני החולף, כאשר שני חלקי המשפט כופלים את אותו הרעיון לשם הדגשה [מלבי"ם, מצודת דוד]. האנחה עצמה אינה רק ביטוי רגשי, אלא גורם ממשי השובר ומחליש את גופו של האדם [רד"ק]. ביטוי נוסף לכליון הכוחות מפורש כמשל לחוסר מזון ורעב [אבן עזרא].
המשורר תולה את סיבת סבלו וחולשתו בחטאיו, באומרו כָּשַׁל בַּעֲוֹנִי כֹחִי. כלומר, בעוונותיו אירע לו הצער הזה, והחטא הוא שגרם ליגון ולאנחה שהתישו את כוחו הפנימי [רד"ק, אלשיך, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
הקריסה מגיעה לשיאה במילים וַעֲצָמַי עָשֵׁשׁוּ. העצמות, המהוות את יסודות הגוף והבסיס ליציבותו [רד"ק, אבן עזרא, מאירי, מלבי"ם], נחלשו ובלו [ביאור שטיינזלץ], ויש המפרשים כי מרוב חולשה הן נדבקו זו לזו [מצודת דוד]. הפועל עָשֵׁשׁוּ מתפרש בקרב רוב הפרשנים כלשון ריקבון, ומתאר מצב ציורי וקשה שבו יסודות הגוף נרקבים כאילו אכל אותם עש [רש"י, רד"ק, מאירי].