האדם הנתון בצרה מכיר בכך שמהלך חייו וגורלו אינם נתונים לשליטת הטבע או לבני אדם, אלא מסורים באופן מוחלט להשגחת ה'. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה עִתֹּתָי מתייחסת לזמן חייו של האדם ולכלל המאורעות החולפים עליו. בין אם מדובר בעתות של טובה ובין אם בעתות של רעה, כולן נגזרות ומתנהלות על פי ה' [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. תפיסה זו נוסכת תקווה גם במצבים של סבל מתמשך, שכן האדם אינו מתייאש מן הישועה ביודעו כי כל רגעי הזמן נתונים בידי ה' והוא יכול לשנותם כרצונו [מאירי]. הכרה זו, שעת הישועה נמצאת אך ורק בידי ה', עומדת בניגוד למי שבוטחים בהבלי שווא [אבן עזרא].
גישה אחרת ממקדת את המונח עִתֹּתָי בהקשר הישיר של הסכנה. לפי פירוש זה, הזמנים והרגעים שבהם האויבים מתכננים לארוב וללכוד את האדם נמצאים בשליטת ה', ולא בידי האויבים עצמם [רד"ק]. רובד נוסף ומעמיק יותר מתייחס לקציבת החיים עצמה; עת הלידה ועת המוות אינן מתנהלות בדרך הטבע, אלא מוחזקות בידי ה'. משום כך, אם האויבים יצליחו להרוג את הנרדף, הם כביכול ייקחו את נפשו ישירות מידיו של ה' ולא יפגעו בו בדרך הטבע [אלשיך].
מתוך ההבנה המוחלטת כי הכול נתון בידי ה', נובעת הבקשה הַצִּילֵנִי מִיַּד אוֹיְבַי וּמֵרֹדְפָי. מבחינה היסטורית, יש המזהים את אוֹיְבַי כבני זיף, ואת רֹדְפָי כשאול המלך ואנשיו שביקשו את נפשו של דוד [מלבי"ם, אלשיך].