המשורר מתאר מצב של פגיעות קיצונית, שבו הוא מוקף בעוינות, בשמועות רעות ובמזימות קטלניות. בעוד שהוא חש נשכח מלב אוהביו, אויביו פועלים במרץ וטווים סביבו רשת של עלילות וסכנות.
המילה דִּבַּת מתפרשת על ידי רוב הפרשנים כרכילות, עלילות שווא ודיבור רע. מדובר באויבים המוציאים את דיבתו רעה באוזני שאול המלך כדי להתנכל לו [רד"ק, מאירי, שטיינזלץ, מצודת ציון]. לעומת זאת, יש המפרשים מילה זו מלשון דיבור כללי או עצה [רש"י]. גישה ייחודית מציעה כי אויביו לא הסתפקו בהוצאת דיבה עליו, אלא הפיצו שמועות רעות על אנשים רַבִּים אחרים, כדוגמת הכהנים בעיר נוב, במטרה להטיל אימה על כל מי שיעז לסייע לו [מלבי"ם].
כתוצאה מכך הוא חווה מָגוֹר, שהוא פחד ואימה [מצודת ציון, שטיינזלץ]. המילה מִסָּבִיב מדגישה כי הסכנה אינה מגיעה מכיוון אחד בלבד, אלא מקיפה אותו מכל צד ופינה, ללא כל פתח מילוט [רד"ק, מאירי]. הפחד המשתק שאופף את סביבתו גורם לכך שאיש אינו מעז להושיט לו עזרה, ומתוך שתיקתו וסבלו, הסובבים מניחים כי אבדה תקוותו וכי גם ה' שכח אותו [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם].
הביטוי בְּהִוָּסְדָם מתאר את התאספותם של האויבים יחד כדי להתייעץ ולתכנן מזימות. המילה נגזרת מהשורש סו"ד, שכן העצה והסוד הם היסוד שעליו נבנית הפעולה [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון]. באותן התייעצויות הם זָמָמוּ – כלומר, חשבו ותכננו – לָקַחַת נַפְשִׁי. הפרשנים מדגישים כי מטרתם הסופית אינה רק ללכוד אותו או לקחת אותו לעבד, אלא להוציאו להורג ולסיים את חייו [רד"ק, מאירי].
לצד הפירוש המעשי, קיימת גם זווית רוחנית ופסיכולוגית עמוקה. לפי גישה זו, הפחד האמיתי שמקיף אותו אינו נובע מהאויבים הפיזיים הרחוקים, אלא מ"קטיגורים" רוחניים – כוחות שליליים שנוצרו בעקבות חטאיו, הסובבים אותו ומנסים להכשילו. על פי קו מחשבה זה, המזימה לקחת את נפשו אינה מכוונת להריגת הגוף, אלא להפלת הנפש: זהו מאבק פנימי ופחד שמא מתוך הלחץ והצרה הוא יאבד את אמונתו בה', יהרהר אחר מידותיו, ובכך יאבד את חייו הרוחניים [אלשיך].