בידודו החברתי והפיזי של המשורר מגיע לשפל עמוק, כאשר סבלו מרחיק מעליו את כל מעגלי החברה, החל מאויביו המרים ועד לקרוביו האוהבים. בשל הרדיפות והרעות שעושים לו אויביו, מִכׇּל־צֹרְרַי הוא הפך לאובייקט של בושה, לעג וגידוף [רש"י, רד"ק, שטיינזלץ, מאירי]. יש המוסיפים כי מראהו השתנה כה רבות מרוב צער וחולי, עד שהפך לבזוי ודוחה אפילו בעיני רודפיו [אלשיך].
החרפה מתעצמת אף יותר במעגל החברתי הקרוב יותר, וְלִשְׁכֵנַי מְאֹד. שכניו אינם נוכרים אלא בני עמו שמבזים אותו [רד"ק], ומכיוון שהם קרובים אליו ומודעים היטב למעשי האויבים ולנפילתו, השפלתו בעיניהם גדולה במיוחד [אבן עזרא, מצודת דוד].
במעגל הקרוב ביותר נמצאים אוהביו, קרוביו ומכריו, המכונים לִמְיֻדָּעָי [מצודת ציון, שטיינזלץ]. בניגוד לשכנים הלועגים, תגובתם של אלו היא וּפַחַד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהם חרדים לשלומו, דואגים לנוכח כוחו הכושל ומפחדים שמא ימצא את מותו בידי רודפיו בכל רגע [רד"ק, מאירי, שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי הפחד הוא על עצמם, שכן בראותם את הצרות הפוקדות אותו הם חוששים שמא גורל דומה יכה גם בהם [מצודת דוד]. גישה נוספת תולה את הפחד במראהו החולני והמושחת, המעורר חרדה בקרב מי שהכירו את תפארתו בעבר [אלשיך].
הניכור מגיע לשיאו כאשר הוא יוצא למרחב הציבורי, רֹאַי בַּחוּץ נָדְדוּ מִמֶּנִּי. אנשים הרואים אותו ברחוב נרתעים ומתרחקים ממנו. חלק מהפרשנים מסבירים כי זוהי תגובה אנושית טבעית לברוח ממראה של אדם חולה, מסכן ודוחה [אבן עזרא, מצודת דוד, שטיינזלץ]. פרשנים אחרים מבארים כי מכריו נמנעים במכוון מלהתחבר עמו מתוך פחד ורתיעה ממצבו, רועדים למראהו ומתייאשים מסיכויי הישרדותו [רד"ק, מאירי].